מודה באשמה. היום הלכתי לראות את "זוהי סדום". שלא תתבלבלו, הסרט עלה על הציפיות שלי. אני לא מאוהבי "ארץ נהדרת", והסרט היה מוצלח יותר ממערכון ממוצע שלהם. תוך כדי אפילו עלה בי חשש קל, שלא לומר תקווה קלה, שהסרט אפילו יהיה סאטירה טובה. אבל הסוף הרס כל תקווה שכזאת. מה שהוציא אותי מיואש למחצה.
הרי ברור לכל מי שרואה את הסרט שסדום היא אנחנו. אבל כאן טמונה הבעיה. יוצרי הסרט לא יכלו להשאיר את הצופים בהרגשה "לא נעימה". שמשהו כאן לא בסדר, חס וחלילה. שכל מה שנאמר בסרט היה, אולי, בצורה מסוימת, לא יותר מדי בוטה, חס וחלילה, ברמיזה קלילה, קצת נכון. לכן היה חשוב מאוד להוציא את הצופים בתחושה שהכול בסדר ולאשש מחדש את המקום של הצופה. להגיד לו שהוא בסדר, שהעולם בסדר, שהכול בסדר. אל תחששו חברה- יום הדין זאת סתם עבודה בעיניים של אלוהים, לוט הוא בעצם נהנתן לא מוסרי כמו כולנו, ואלוהים הוא בסך הכול חזיר קפטליסטי תאב כסף, כמו כולנו.
סאטירה אמיתית משאירה אותך עם טעם חמצמץ בפה. זה מה שיפה בה. בזכות ההומור משהו בנו נפתח כלפי המסר שלה, ולכן אנחנו יוצאים מסאטירה נשכנית עם תחושה מסוימת של אי נוחות. היא יכולה, שומו שמיים, אפילו לעורר אותנו. ואפילו את זה לא רצו לגרום לנו יוצרי הסרט. תמשיכו לקנות, חברה. הכול בסדר!
מה שגורם לי לחשוב בצער על דברי ההבל של חברי הכנסת שרוצים להחתים במאים על הצהרות נאמנות למדינה. אל תדאגו. לא צריך להחתים אף אחד. גם מי שאמור לעורר אותנו הלך לישון.
היה יפה לראות את הסיום המרגיע של הסרט לצלילי השיר "באנו לעשות שמח", שגם הוא, כמו הסרט, אומר לנו לחזור לסדום. אנחנו? אנחנו רק באנו לעשות קצת שמח.
