בינות למילים

מות השלאף שטונדה

בעבר הדברים היו איטיים יותר. שמעתי דוגמא טובה לכך מפי חבר טוב, עורך דין במקצועו. כשהוא החל את ההתמחות שלו, טרום עידן הפקסים והמיילים, העניינים נראו בערך כך. לקוח היה שולח פנייה אל המשרד. כותב מכתב, כמובן, שהיה מגיע כשבוע לאחר מועד כתיבתו. עורך הדין היה מקבל את המכתב וקורא אותו. אחר כך הוא היה מכתיב מכתב תשובה למזכירה, שרשמה את דבריו בקצרנות. לאחר מכן הוא היה עובר על כתב היד, כדי לאשר את הניסוח באופן סופי. המזכירה הייתה מעבירה את כתב היד לקלדנית, שהייתה מקלידה אותו על גבי מכונת כתיבה. לאחר מכן היה עורך הדין שוב עובר על המכתב המודפס. אחר כך, המזכירה הייתה לוקחת את המכתב לדואר, מביילת אותו ושולחת אותו ליעדו. כל התהליך עד למשלוח היה לוקח כמה ימים. אם תוסיפו את זמן ההגעה של המכתב ליעדו, כשבוע, יוצא שכל התהליך של קשר בין עורך דין ללקוח היה לוקח בין עשרה ימים לשבועיים.

היום, כמובן, הסיפור שונה. ידידי סיפר לי שהוא קיבל מכתב בקשה כלשהו מלקוח במייל. לאחר שעתיים הוא קיבל מהמזכירה של אותו לקוח מייל נוסף, שכותרתו היא אך ורק "?"- סימן שאלה, שבעצם אומר "נו, למה עדיין לא קיבלתי מכתב תגובה?". מפאת הנימוס לא אפרט מה היה מכתב התגובה של ידידי.

היה אפשר לחשוב שבקצב כל כך איטי, וודאי היו צריכים לעבוד הרבה יותר כדי להספיק דברים, נכון? ממש לא! על הדרך, היה זמן לאנשים לשלאף שטונדה בין שתיים לארבע. הרי זאת הסיבה שעד היום כותבים במגרשי משחקים שאסור לשחק בחוץ בין שתיים לארבע. מצחיק, לא?

זמן זבל

אבל הרי מוכרים לנו שקדמה טכנולוגית תפחית את שעות העבודה שלנו. נשמע הגיוני. הרי בתנאים של היום אנחנו יכולים לחסוך עבודה של שלושה אנשים לפחות במשך שבועיים בהתכתבות מיילים קצרה ותכליתית שלא תיקח יותר מכמה שעות. אנחנו יודעים שהמציאות היא אחרת. אנחנו יודעים שהמציאות היא שאנחנו חיים בעולם אסמטי, שבו אין זמן לנשום עקב הקצב המהיר של הדברים. ולא רק זה, אלא שנדמה לנו שהעבודה רק הולכת ומתרבה במקום ללכת ולפחות. במקום זמן פנוי קיבלנו יותר עבודה. איך זה קורה? מה השתבש?

שמעתי לכך לא מעט הסברים, ואני לא רוצה לחזור עליהם כאן. אבל עלה בראשי הסבר נוסף. בבסיס, ההסבר הזה אומר שהתהליך המקוצר יותר, המודרני והמתקדם טכנולוגית, בעצם יוצר הרבה זבל על הדרך. והזבל הזה יוצר הרבה מאוד עבודה נוספת, הסחות דעת והתעסקויות מיותרות. או במילים אחרות- מעין זיהום מנטלי.

קחו לדוגמא את התהליך שתיארתי קודם לכן. התהליך הישן מכיל בתוכו בדיקת איכות חוזרת ונשנית, ברמות שונות. זה די ברור, מכיוון שבהתנהלות איטית דרך הדואר, אוי ואבוי אם ייצא מכתב רשמי שיהיה מנוסח בצורה עילגת או יפספס נקודות חשובות בטיעון. אובדן הזמן והמשמעות לגבי הלקוח יהיו מאוד מאוד חמורים. לעומת זאת, הפורמט הדיגיטלי המתקדם הוא זול-  זול מבחינת כסף, זמן וכמות האנשים שמעורבת בו. העלות של נזק פוטנציאלי מאוד ירדה, מכיוון שגם אם נפלה שגיאה במכתב, תמיד קל מאוד לתקן אותו- גם האנשים וגם החומר עצמו זמינים. אפילו דקה לפני פגישה מכרעת, הלקוח או עורך הדין יכולים לשלוח SMS שיאמר: "תיקנתי עוד כמה דברים קטנים. בהצלחה בפגישה!". לכן כמות השינויים, ההתחרטויות, המחשבות מחדש, כמו גם כמות השגיאות שנופלות באותו מסמך, היא גדולה הרבה יותר מבעבר. בגלל שייצור המסמך הוא זול, פוטנציאל כמות הטעויות בו גדולה יותר. לכן פוטנציאלית כל תהליך שכזה יכלול זמן רב של התעסקות לא בתהליך הייצור עצמו אלא בתהליך התיקון של המוצר הסופי. זהו זמן הזבל.

דוגמא נוספת. גיסי הוא שדרן רדיו. חלק ניכר מהפרנסה שלו מגיע מהקלטות לפרסומות. מכיוון שהוא טכנופוב במובנים מסוימים הוא עדיין עובד "אולד סקול". משרד הפרסום מתאם איתו זמן להקלטה, והוא צריך לנסוע לאולפן כדי להקליט את הפרסומת. הבזבוז כאן ברור. הוא עצמו צריך לתאם זמן ביומן, מה שמגביל את סדר היום שלו. הוא מבזבז דלק, זמן וכסף על נסיעה, עמידה בפקקים וחיפוש חנייה. לפעמים הוא נוסע שעה כדי להקליט שתי דקות. בנוסף על כך, ההקלטה באולפן מחייבת שריון של זמן האולפן, כולל טכנאים ונציגים מטעם משרד הפרסום- כלומר עלות נוספת של זמן וכסף עבור המעסיקים שלו.

אבל אנחנו בעידן הדיגיטלי, לא? בהחלט! רוב הקריינים בליגה שלו עובדים מהבית. לעזאזל, חלקם אפילו מקליטים פרסומת כשהם נוסעים באוטו! מיקרופון טוב, מחשב נייד, תוכנה, חשבון ג'ימייל לאחסון הקבצים- וסגרנו עניין. הוא סיפר לי על קריין עמית שנסע לאשראם בהודו. באמצע המדיטציה הוא מקבל טלפון מהארץ, פורש לרגע הצידה, מוציא לפטופ ומיקרופון, מקליט את הפרסומת, וחוזר למדיטציה. הרוויח עוד שבועיים בהודו.

אבל גם כאן יש מחיר-  בזבל, בחוסר הדיוק. אם גיסי צריך לעשות תיקונים בהקלטה אחת מתוך חמש, אחרים צריכים לעשות תיקונים בהקלטה אחת מתוך שתיים. הוא הרבה יותר מדויק, ולא רק בגלל המקצועיות שלו. הוא מגיע לאולפן, פוגש את האנשים שהזמינו את העבודה, עושה תהליך עם הפרסומת עצמה, ומסוגל להתאים את עצמו בדיוק לצרכים של ההפקה הספציפית. בנוסף על כך, הוא עולה כסף. המחיר על חוסר דיוק כשמעסיקים אותו הוא גדול. לכן אנשים מגיעים מוכנים יותר. מתאמים דברים ביתר קפידה. עומדים על מה שצריך לדרוש עד הסוף ולא מוותרים. כי אם אתה עובד מהבית אתה נגיש. תמיד אפשר לבקש ממך לקפוץ שניה ולעשות כמה תיקונים. תהליך העבודה הופך לזול, מבחינת הגישה של האנשים שמתשתתפים בו, וגם המוצר הסופי הוא זול- מבחינת איכותו.

דוגמא אחרונה, מתחום התכנות. בעבר הריצו משחקים על מחשבים של 64K. שישים – וארבע – פאקינג – קיי! לא מגהבייט, לא ג'יגהבייט, פאקינג קיי! עכשיו, כשיש לך כל כך מעט זכרון פנוי, אתה צריך להיות מאוד מאוד יעיל בתכנות שלך. לכתוב תהליכים יעילים ככל האפשר, לשחרר זכרון כמה שיותר מהר, לבזבז כמה שפחות זמן על המהדר ולכתוב דברים כמה שיותר ישר לתוך החומרה. היום משחק שמכבד את עצמו מתחיל בארבעה ג'יגהבייט, ויש משחקים ששוקלים גם פי שניים. הזכרון זול, ולכן משחק שכזה יכיל הרבה מאוד חלקים לא רלוונטיים בקוד. לא משתלם לעבוד מדוייק ועדיף לעבוד בערך, כי בערך זה מספיק טוב. וכך זכל משחק ממוצע בימינו, יש מן הסתם עשרות מגהבייטים של זבל- קוד כתוב ותהליכים שרצים ומבזבזים משאבי מחשב בצורה לא יעילה.

הזבל והזיהום הסביבתי הוא חלק מהמחיר שאנחנו משלמים עבור הקדמה הטכנולוגית של מוצרי צריכה זולים וגרועים. הזבל, הבזבוז והזיהום המנטלי הוא חלק מהמחיר שאנחנו משלמים עבור הקדמה הטכנולוגית בתחום העבודה.

הנה פוסט שאולי יעזור לכם להגן על הזמן שלכם ולהפוך את החיים שלכם ליותר… חיים שלכם.

אנחנו חיים בעידן המידע. או לפחות ככה מספרים לנו. היום יש שפע באוכל, רובו לא בריא. ובדיוק כמו באוכל, כמו שיש ג'אנק פוד יש גם ג'אנק פורמיישן (המצאה שלי)- מידע זבל. זה ממש דומה לג'אנק פוד. לפני זה מאוד מתחשק לך לאכול את ההמבורגר והצ'יפס. אחר כך אתה מרגיש שבא לך להקיא. לפני כן נדמה לך שאתה צריך להתעדכן, לראות, לקרוא, ואחר כך אתה אומר לעצמך: "על זה בזבזתי שעתיים מהחיים שלי?"

בעבר אנשים היו יכולים למות מרעב. בחברה המערבית של ימינו זה לא קורה. לא תמות מרעב, אבל תמות מעודף כולסטרול ומחלות לב שמביא הג'אנק פוד ועודף האכילה. בדיוק באותו האופן, העניין היום הוא לא בלהשיג מידע, אלא לסנן ולהגביל את המידע. כן, חברים. זמן לדיאטה- דיאטת מידע.

יש כל מיני מוצרי מידע על המדפים. רובם ג'אנק, או לפחות טעון בדיקה.רוב הסיכויים הם שאתה לא באמת זקוק למידע הזה כרגע. אם אני רוצה, מין הסתם אוכל לברר תוך שעה כמעט כל פריט מידע שאני רוצה. אם הפריט מעט איזוטרי יותר- שלוש שעות. ואם לא אצליח לקבל את המידע באינטרנט, אני אצליח להשיג שלושה מספרי טלפון של אנשים מומלצים שכן יכולים לתת לי את המידע. אתם יודעים שזה נכון.

עכשיו, אין בעיה עם המידע הזה כשלעצמו. לעיתים הוא טוב ומועיל. אבל כשאנחנו מתחילים לשוטט באינטרנט ללא מטרה, אנחנו סתם מאכילים את עצמנו בג'אנקפורמיישן. והעולם סביבנו מלא במקורות מידע שמתחרים על תשומת הלב שלנו, ורק מחכים כדי לשתות לנו את הזמן ואת הריכוז ותשומת הלב שלנו.

הנה כמה מוצרי ג'אנקפורמיישן נפוצים:

1. מהדורת החדשות- פשוט רעל. לא לגעת. חבורת אנשים ששמחה לעדכן אותך בכל מה שרע בעולם. כבר מזמן שמשדרים רצח בשידור ישיר, מתארים מעשי אונס בפרוטרוט, ומספרים על כל מיני איומים וסיפורי הפחדות. בימינו החדשות הם פורנוגרפיה ולא מידע.

3. טלוויזיה- רצוי להגביל את עצמך לזמן מסוים של בהייה במסך כל יום. הטלוויזיה פשוט מספקת מפלט מהחיים. זה בסדר לנוח קצת מול הטלויזיה, אבל תמיד יש אפשרות לחיות. לך תחיה קצת במקום.

4. פורנו- נו, לא צריך להכביר מילים. גנב זמן שחבל על הזמן.

5. פורומים, בלוגים, פייסבוק ודומיו.- מעניין, מעניין, אבל לא באמת. מה כבר חדש?להתייחס אל זה כמו אל סדרות טלוויזיה- זמן מנוחה ורגיעה. הבעיה היא שזה גוזל יותר זמן, בדרך כלל.

6. אימייל- אנשים מבזבזים זמן על השטות הזאת שזה לא ייאמן. לחתוך ולבדוק פעם, פעמיים ביום.

7. ספרי עיון-  אם זה רלוונטי, תקרא. אם לא- אפשר לקרוא עד מחרתיים. אתה תמיד יכול להגיד לעצמך "רק עוד את הספר הזה.." ו"זה יסדר לי את החיים וילמד אותי מלא דברים….". לפעמים זה נכון. לרוב לא. זה פשוט יתווסף למידע שאתה כבר אגרת. השאלה היא לא המידע שיש לך אלא מה אתה עושה איתו. עבור לקרוא ספרות יפה במקום.

בעבר היה חשוב לדעת להשיג אוכל. היום יותר חשוב לדעת לסנן אותו. בעבר היה חשוב לדעת להשיג מידע. היום חשוב יותר לדעת איך להשתמש בו.

או לסיכום:
בימינו צריך לדעת איך לסנן מידע יותר מאשר להכניס אותו פנימה, ואיך להשתמש במידע יותר מאשר לאכסן או להשיג אותו.

עברתי שוב על המיילים היוצאים שלי כדי למצוא כתובת דואר של מתאמנת שלי, ובדרך מצאתי מייל ששלחתי לה בעבר. מייל שנהניתי לקרוא אותו שוב, ונראה לי ששווה לשים אותו בבלוג. אז הנה הוא. קראתי לו- לחלום בעודך ער:

"לא בכדי אנחנו מדברים על חלומות כשאנחנו רוצים לתאר משאלות לב ורצונות. שם זה מתחיל- בעולם אמורפי, חסר צורה, שבו הדברים יכולים לקרות באופן משונה, מפתיע. הממלכה הזאת שנמצאת בין השינה הדוממת לבין העירות המפוקחת, בין המקום שבו איננו קיימים לבין המקום שבו אנחנו קיימים יותר מדי.

רובנו מתנהלים בין המוות לבין החיים, בין לא להיות שם בכלל (לישון) לבין להיות שם יותר מדי (עירות). ולא מעט פעמים אנשים מוצאים את עצמם ישנים בעודם ערים.

ובלילה לפעמים נפתח סדק. העולמות מתערבבים ונוצרים החלומות. אנחנו ישנים ומביאים אל השינה את העירות. אנחנו רואים דברים, שומעים, מרגישים. לא בשליטתנו, לא מוגדר לגמרי, מטושטש- אבל עדיין שם.

ולפעמים הסדק נפתח לכיוון השני. לפעמים אנחנו מעזים לחלום בעודנו ערים. לראות לשמוע ולהרגיש דברים לא מוחשיים, שלא קיימים כאן, ברגע זה, לפני שצריך לאסוף את הילדים ואחרי שביקרתי במוסך. המציאות נהיית קצת דף ריק, ואנחנו יכולים לצייר שם משהו. ראשוני, לא מגובש, שגוי אפילו- אבל פרי הרצון שלנו.

וכשהסדק נפתח עוד קצת, חלקנו מתחילים לדמיין שזאת באמת יכולה להיות המציאות. משהו בחלום הזה קורץ לנו, אומר לנו "אני כאן. בוא תפוס אותי!". לא לכולם זה קורה, דרך אגב. יש כאלה שמיד מכבים את הכפתור וחוזרים להיות מציאותיים לגמרי, כלומר ישנים לגמרי. כי באופן פרדקסלי החלום דווקא מעיר אותנו. אנחנו מתחילים להשתמש בכוחות הרצון שלנו ולא בכוחות האינרציה של הקיום שלנו. כוחות מעבר לבסיס שדרוש כדי להפעיל את המערכת הזאת. אנחנו עדיין חיים, אבל קצת יותר.

ואלו שמעוניינים לפתוח את הסדק הזה מגלים שהם פותחים אותו לשני כיוונים: פנימה והחוצה. פנימה כלפי עצמם והחוצה כלפי העולם. לא קל, הייתי אומר. כי כשפותחים את הסדק הזה נכנסים פנימה כל השדים, הספקות, הפקפוקים. לפעמים הם נכנסים מבחוץ- קרובי משפחה, חברים, שכנים שתורמים את עצתם הטובה, ולפעמים הם מגיעים מבפנים- אימא שלא מרשה לקחת עוגיות מהמדף, החרם שעשו עליך בכיתה ו', המסע הקשה בטירונות.

כולם ביחד, כמו מקהלה יוונית מיומנת, אומרים לך- תחזור לישון. תישן, חמודי. בשביל מה אתה צריך את זה?

משהו שנתקלתי בו לפני כמה דקות. טקסט שכבר קראתי בספרו של אביעד קליינברג, "שבעת החטאים", אבל, כמו תמיד, מגיע בזמן הנכון. הוא מציג אפשרות אחת של "למה לא לעשות את זה?":

“אי-הכתיבה אינה רק התחמקות מן העבודה, מן העמידה בלוחות-הזמנים, מכיבוד החוזה. היא גם התמודדות עם הספקות העצמיים. הדף הריק הוא בה-בעת כתב התביעה וכתב ההגנה. כל עוד הוא ריק, הדף הוא מוצג משפטי מרשיע לחוסר היכולת שלי. אבל כל עוד הוא ריק, הוא גם אליבי. פירוש המילה הלטינית הזאת הוא “במקום אחר”,”לא כאן”. כל עוד הוא ריק, יכול הדף להתמלא בכל דבר. אני אינני שם; אילו כתבתי, מי יודע מה הייתי כותב. אולי, בפרץ יצירה מופלא, הייתי ממלא אותו בדברים של תבונה ושל יופי. כשהדף מלא, אין בו אלא מה שכתבתי בפועל. היצירה שלא נכתבה תמיד טובה מזו שנכתבה. ההבדל ביניהן הוא ההבדל בין השירה להסטוריה, כפי שתיאר אותו אריסטו בספרו על הפואטיקה. האחת מתארת את מה שיכול היה להיות או צריך היה להיות; השנייה אינה אלא תיאור הדברים שעשה אלקיביאדס ושעשו אחרים לאלקיביאדס. מה שלא כתבתי הוא, בכוח, מושלם. מה שכתבתי בפועל אינו אלא מה שכתב אביעד קליינברג. הכתיבה נתפסת כמעט תמיד כחשיפה של משהו עמוק מאוד בכותב. הקושי לכתוב הוא ביטוי לחרדה מפני החשיפה הזאת, מפני הצגת הכותב כ”כלי ריק”. לעיתים היא מביאה לשיתוק מוחלט; במקרים נדירים הכותב בטוח כל כך ביכולתו עד שאין הוא חש בה. על פי רוב המאבק הפנימי מסתיים בפשרה, בהחלטה להעביר את הדברים לערכאה גבוהה יותר. “הנה מה שכתבתי. לא הצלחתי לכתוב משהו טוב יותר. שפטו אתם את התוצאה. במידת החסד.”

(מצוטט מתוך הבלוג הזה: http://ayeletoz.blogli.co.il/archives/4)

ההגשמה של החלומות שלנו היא מעשה רדיקלי. היא מעשה שדורש מאיתנו לזנוח את האליבי שלנו, את הטענה שהיינו במקום אחר. היא דורשת מאיתנו להיות כאן באמת.

אז מה עושים?

קודם כל סודקים את המציאות. חולמים.

ואחר כך מרחיבים את הסדק, ומאפשרים לעצמנו לחלום יותר.

ואחר כך הופכים את הסדק להרגל. כל יום סודקים קצת את אבן המציאות.

זה לא קל בהכרח, כי ככל שהסדק מתרחב מגיעים לתוכו יותר ויותר שדים. אז אפשר להרדים אותם, במקום לתת להם להרדים את עצמנו. איך מרדימים אותם? לאט לאט. מיישנים אותם כמו תינוק שנרדם. לא מבהילים אותם. לא צועקים בקול רם- "בוקר טוב! קמתי!", אלא לוחשים- "אני רק עובד כאן לרגע. תמשיכו לישון, חמודים."

הכול בסדר, חמודים. אני רק חולם קצת חמש דקות ביום. זה הכול. איך אפשר לדעת אם הערנו את השדים או לא? פשוט למדי. אם מה שאנחנו רוצים לעשות מפחיד אותנו- הערנו אותם. אז אולי לחלום שעה ביום זה מבהיל ממש. אין בעיה. רק חמש דקות על השעון. זה הכול. חמש דקות ללכת ברגל כדי להיות בריא יותר, חמש דקות לכתוב משהו בספר שלי, חמש דקות לארגן את השולחן שלי, חמש דקות מדיטציה ליותר שלווה בחיים שלי.

ומרחיבים עוד ועוד את הסדק. ככה עובדים ספורטאים, דרך אגב. אין ספורטאי שקם בבוקר, אומר: "אני אזכה היום במדליה אולימפית!", רץ 100 מטר וזוכה במדליה. מי שמגיע לאולימפיאדה פתח והרחיב את הסדקים שלו. ועוד איך הרחיב אותם. מחמש דקות ריצה עבר לעשר, עבר לחמש עשרה, ועבר לתוכנית אימונים.

סרגל מאמצים, קוראים לזה בצבא. מה שעשינו אתמול, נוכל לעשות היום יותר טוב."

כרגע אני יושב לכתוב בחוסר רצון. בואו נסתכל לרגע על המשפט הזה. עובדה אחת היא שאני כותב. יש כאן עשייה כלשהי. משהו קורה. עובדה אחרת היא שמשהו בשם "אני" עושה את הפעולה, או מפקח עליה, או שיש לו קשר כלשהו לעניין. ועובדה נוספת היא שאותו "אני" מרגיש חוסר רצון לעשות את העשייה הזאת. מערכות מורכבות, אנחנו. יש בי חלק שעושה משהו, וחלק אחר שקצת מתנגד, וחלק נוסף שדוחף את העשייה קדימה, ועוד חלקים אחרים שאליהם אני בכלל לא מודע. זוהי חוויה שכל אחד מאתנו מכיר. אבל מה לעזאזל קורה כאן?
אז בואו נעיף מבט על הרצון האנושי. הגעתי לשאלה הזאת משני כיוונים. אחד הוא הכיוון של האימון. באימון השאלה המרכזית ביותר היא: "מה אתה רוצה?" פעמים רבות היא לא רק הבסיסית ביותר אלא גם רבת העוצמה ביותר. ממקום של תלונות, השלכות והאשמות היא מפנה את זרקור תשומת הלב לאדם עצמו ומבקשת לקחת אותו הלאה. אבל, כפי שכולנו יודעים, הדברים לא נגמרים שם. מכיוון שאנחנו מערכות מורכבות. יש בנו רצונות סותרים השייכים לרבדים שונים בעצמנו. הכיוון השני הוא החינוך. בחינוך וולדורף כוחות הרצון הם נושא מרכזי וחשוב מאוד. בעצם רוב החינוך המודרני, אומר שטיינר, צריך לעסוק בחינוך של הרגש והרצון, ולא רק של החשיבה.
כוח הרצון, The Will, היה מושג פופולרי למדי בפילוסופיה ובפסיכולוגיה של תחילת המאה העשרים (ע"ע "העולם כרצון ודימוי" של שופנהאואר, כוחות הרצון והלא מודע אצל פרויד ואחרים), אבל דעך באופן מעניין למדי עם הזמן. כך שהיום לדבר על כוחות רצון זה משהו שהוא די, איך לומר, מיושן ולא ברור. אז הבה ננסה לעשות סדר. מה זה בכלל "רצון" ו"כוחות רצון"?

רוצים קפה?
אני רוצה שמשהו יקרה. בואו נאמר שאני רוצה להכין לעצמי כוס קפה. רק מהמשפט הזה אפשר ללמוד על כמה תכונות בולטות של הרצון. הראשונה היא שזוהי פעולה של האני, מהות המייחדת אותנו ביחס לדברים אחרים בעולם. לחפצים דוממים, לצמחים ולחיות, למשל, אין אני. האדם הוא היצור היחיד שיכול לומר "אני". השניה היא הקשר שלו לעשיה. זה עדיין לא קרה, אבל יהיה רגע שבו זה יתממש (או לא), והרגע הזה תמיד יהיה ההווה. השלישית היא הנטייה שלו כלפי העתיד. רגע המימוש נמצא בעתיד, או שהכיוון שלו הוא כלפי העתיד. השלישית היא היכולת שלי לדמיין את זה קורה. כשאני אומר את המשפט אני יכול לשוות לנגד עיני את הקפה מהביל על השולחן, להריח אותו, לחוש את טעמו. אני יוצר לעצמי תמונה פנימית של הרצון שלי. ועוד עניין אחד. לא ממש שמתי לב לרצון שעלה בי. הוא היה כמעט אוטומטי- בא לי קפה, יאללה קפה. כאילו עלה מאיזושהי תהום עמוקה וצף אל פני המים.
ואז אני הולך למטבח ומכין לי קפה. בגדול אני לא ממש מודע למה שאני עושה. יש לי תמונה כללית של העניין, אבל כל כך הרבה חלקים ממנה כבר אוטומטיים. אני לא מודע לאופן בו אני אוחז בכוס, מניח את הכפית, מערבב את המים, מחזיק את הגוף שלי, נושם, מאזן את את הכוס בתוך היד, שומע את צליל הקומקום… אפשר לומר שבין הרגע שבו קמתי מהמחשב ועד לרגע שבו חזרתי אליו, רוב הזמן הייתי "על אוטומט". כאילו שלא באמת הייתי נוכח שם. כאילו שישנתי בזמן שהייתי ער. לעשייה עצמה, כך אפשר להרגיש, יש קשר פרדוקסלי עם שינה. כלומר, אנחנו לא לגמרי מודעים בזמן שאנחנו עושים דברים. לעיתים יותר, לעיתים פחות, וזה תלוי במידת הריכוז שלנו, איכות ההקשבה שלנו לעצמנו ואופי המטלה, אבל בדרך כלל עשייה כוללת בתוכה חוסר מודעות. אם אני נהנה בעשייה, מאפיין של עשייה מוצלחת, כמובן, אני לא מרגיש את הזמן שעובר. אני לא מודע לו. אני לחלוטין שוקע בתוך הדבר ומאבד את עצמי.
אחר כך אני יכול לחשוב על זה. אני יכול לתהות למה בעצם רציתי קפה ולא תה, לנזוף בעצמי על כך שלא הייתי מספיק מודע לגוף שלי בזמן הכנת הקפה, אני יכול לשים לב שחשבתי על הרבה דברים אחרים במקביל, אני יכול לציין לעצמי שבפעם הבאה רצוי שאוסיף יותר חלב וכו'. ומה קורה כאן? קודם כל אני מתייחס לעבר. דבר נוסף הוא שאני מנתח את מה שהיה, מה שדורש ממני להפעיל ריחוק וניתוק- אני מתנתק ממה שהיה וגם מעצמי כדי לבחון את הדברים. כשאני חושב על זה אני לא משתמש בדימויים. אני משתמש בזיכרון של הדברים שהיו, ובעיקר במושגים מופשטים. אני מדבר עם עצמי על מה שהיה- משתמש במילים המייצגות את החוויה של מה שהיה. אם אני חושב על זה, בדרך כלל לא אדמיין את זה או ארגיש את זה מחדש.

ועכשיו לשטיינר. קודם כל הרצון הוא כוח. אנרגיה שעולה בנו, איתה אנחנו נולדים ואותה מפתחים, כמו שריר. בנפש יש שלושה כוחות כאלה: חשיבה, רגש ועשייה, או רצון. שטיינר מחבר את הרצון לעשייה, אבל הוא גם מנגיד אותו לחשיבה. מדוע הרצון מנוגד לחשיבה? בעצם כשאנחנו עושים דבר מה, כשאנחנו מפעילים הלכה למעשה את הרצון שלנו, אנחנו לא מודעים לגמרי. האיכות המרכזית של החשיבה היא הפרדה, ריחוק, מודעות. אנחנו מתרחקים מדבר מה כדי לבחון אותו, להתבונן עליו. ואילו האיכות המרכזית של העשייה היא שאנחנו בתוך הדבר עצמו, שאנחנו מאבדים את עצמנו בתוך העשייה. בחשיבה אנחנו הכי ערים, מודעים לעצמנו. ברצון, בעשייה, אנחנו הכי ישנים, לא מודעים לעצמנו. וברגש, דרך אגב, אנחנו כמו במצב של חלום- מצב ביניים של מודעות חלקית, בין עירות לשינה. פסיכולוג אחד ששירת במלחמת לבנון סיפר לי שהדבר הפרקטי ביותר לטיפול מיידי בנפגעי הלם פוסט טראומטי הוא פשוט לתת להם לעשות דברים. אחד הטבחים סבל מהלם לאחר הפצצה על הגדוד שלהם. הדבר הראשון שהוא אמר לו לעשות זה לחזור ולעזור במטבח. אם הוא היה מתחיל פסיכואנליזה במקום הוא רק היה מחמיר את הטראומה- משחזר אותה, מסבך אותה בנפתולי החשיבה, מעצים אותה מתוך תשומת לב ומודעות לפצע. במקום לדבר על זה- לעשות. להירדם אל תוך העשיה, להתנתק מהעבר ולהיכנס לתוך מה שצריך לעשות בהווה ובעתיד. אחר כך יהיה זמן ומקום לפתוח את הפצע ולטפל בו.
החשיבה והרצון הם יסודות מנוגדים. כפי שהדגמתי ביחס להכנת הקפה, החשיבה שייכת יותר לעבר, להפרדה (אנטיפתיה), לזיכרון ולמושגים מופשטים. הרצון קשור יותר לעתיד, לחיבור (סימפטיה), לדמיון ולדימויים תמונתיים. אני יודע מה אתם רוצים לומר. כן, כמובן שעולים בי רצונות בחשיבה שלי. אני רוצה לחזור הביתה, אני רוצה לכתוב את הרשימה הזאת, אני רוצה לתכנן את לוח הזמנים למחר. הרצון יכול להכנס לתוך החשיבה, כפי שהחשיבה יכולה להיכנס לתוך הרצון- ואז העשייה תהיה יותר ויותר מודעת. העניינים לא כל כך חדים וחתוכים, והם גם משתנים עם הזמן. אבל על כך עוד מעט.

איפה אתה רוצה, בבקשה?

ביטוי חדש בא לעולם: "בא לי". שתי מילים קטנות ומעצבנות. אני נשבע לכם שכשאני הייתי ילד לא שמעתי את הביטוי הזה נאמר. היום זה ביטוי מקובל. יש הרבה ביטויים שונים, שמביעים סוגים שונים של רצונות. הביטוי "בא לי" משקף סוג של רצון אחד. יש עוד הרבה: "אני רוצה", "מתחשק לי", "הלוואי שזה יקרה…", "אני מתכוון שזה יקרה…" וכו'. כמו שאמרתי בהתחלה, אנחנו מערכות מורכבות. ולמערכת שלנו יש רצונות שמגיעים מחלקים שונים של עצמנו. אז השאלה היא לא רק "מה אתה רוצה?" אלא גם "איפה אתה רוצה את זה?"- איזה חלק ביישות שלך רוצה את הדבר הזה?

(הערה קטנה אך חשובה- מי שמכיר את החלוקה שעשה שטיינר של היישות האנושית עשוי להיעזר בכותרות הבאות. עם זאת אפשר להבין את תוכן הדברים גם מבלי להבין את הכותרות.)

• אינסטינקטים: הרצון של הגוף (הגוף הפיזי)
  

נתחיל בגוף. אם אזרוק לעברך כדור, אתה תתפוס אותו מתוך אינסטינקט. התגובה תהיה מהירה יותר ממהירות המחשבה שלך. המחשבה רק תעכב ותסבך אותך, אם היא תצוץ באותו הרגע. האיילה שרואה אריה לא עוצרת כדי לחשוב ולשקול את העניינים. היא פשוט רצה- וטוב שכך. זהו החלק המתוכנת ביותר שלנו. הרצון של הגוף הוא האינסטינקטים שלנו. בהרבה תחומים, כמו אמנויות לחימה, נגינה, נהיגה וכו', מהות הלימוד וההתמקצעות היא להעביר את התגובות ממצב של מחשבה ומודעות עצמית לתגובות שהם כבר אינסטינקטים- קורות מעצמן במהירות וללא מחשבה. זהו גם הרובד הביהיביוריסטי ביותר שלנו. שפת גוף היא דוגמא קלאסית לאפשרות להשתמש ברובד הזה בצורה פרקטית ולעיתים מניפולטיבית מאוד, דווקא מכיוון שברובד הזה המודעות שלנו היא בדרך כלל הנמוכה ביותר.

• דחפים: הרצון של גוף החיים (הגוף האתרי)
  

פרויד הוא זה שהבחין ודיבר באופן נרחב על דחפים. אצלו יש שניים: דחף יוצר, דחף החיים, ארוס, ודחף הורס, דחף המוות, טנטוס. גם ברמה הזאת אנחנו לא מודעים לרצונות שלנו. פרויד תיאר את הדחפים כמעין תיבה שנמצאת בתוכנו, סגורה במנעול, ואנחנו לא יודעים מה יש בתוכה. ממש תיבת פנדורה. תיבת הפנדורה הזאת קבורה עמוק בתוכנו ומלווה אותנו למעשה כל חיינו. השדים והכוחות שקבורים שם יכולים לעלות אל פני השטח וליצור דברים משונים למדי. כך פרויד מביא מקרה מעניין של גברת, שכמעט והשליכה עצמה בהתקף פניקה אל מול כרכרה נוסעת. היא ניצלה ברגע האחרון ונילקחה לדירתו של האדון בכרכרה. לפי הפרשנות של פרויד היה זה דחף לא מודע של משיכה מינית כלפי האדון בכרכרה, שגרם לה לעשות מעשה חסר הגיון ומסוכן. כמובן שהדחפים כשלעצמם אינם מוסריים או לא מוסריים. רק כשאנחנו חושבים עליהם הם נהיים כאלה. על פי שטיינר המקור של הדחפים שלנו הוא בעצם כוח החיים שבנו: אלימות, תוקפנות, מיניות, הרצון לשרוד- כולם כוחות עוצמתיים שמשותפים לנו ולממלכת בעלי החיים ונובעים מהאנרגיה האדירה של החיים עצמם. לאחרונה קראתי את "אלנבי", רומן מאת גדי טאוב, שעוסק בחיי הלילה של תל אביב. אם אתם רוצים לדעת מהם חיים המבוססים על דחפים ויצריוּת- קיראו את הספר. עונג וכאב הם היסודות השולטים כאן. ככאלה, משתמשים בדחפים בפרסומות כדי לעורר רצונות שונים אצל צרכנים. למשל: "Do what feels good", בפרסומת של דיאט קוקה קולה. הרעיון הוא שוב ביהייביוריסטי- לחבר את המוצר לתחושת עונג או כאב.

• תשוקות: הרצון של גוף\נפש התחושה (הגוף האסטרלי)
  

אני בשלן קטן מאוד, אבל יש לי מתכון מיוחד שאני המצאתי. הוא מורכב מקוסקוס, מלפפון ועגבניה, טונה ו… צימוקים. בעיני רבים זה נחשב לתועבה קולינרית. אני מת על הסלט הזה. זאת דוגמא למה שאני מתכוון במילה "תשוקה". ייתכן שעדיף לומר- "חשק", מכיוון שתשוקה היא משהו שיותר משוייך לדחפים. החשק הוא אישי, ועשוי להשתנות עם השנים. בעבר אשתי לא אהבה חצילים. היום היא מתה עליהם. פעם אהבתי לימודים אקדמיים. היום קצת פחות. זאת לא בדיוק גחמה. ההעדפות האישיות שלנו הם לא משהו חזק כמו דחפים, והם לא הרסניים או מגוננים, אבל הן מייצגות חלק בתוכנו שמאפיין אותנו, בדרך כלל בגיל או בשלב בחיים שבו אנחנו נמצאים. ואולי הכי חשוב- לחלק הזה שבתוכנו אנחנו כבר די מודעים. אנחנו יודעים מה ההעדפות שלנו, מה מתחשק לנו ולְמה מכוונת התשוקה שלנו.

• מניעים: הרצון של האני

שתיתי את הקפה שלי. למה שתיתי אותו? בוודאי היה לי מניע כלשהו, סיבה כלשהי. לסיבות האלו אני בדרך כלל מודע יותר. הן נראות לי הגיוניות יותר מהדחפים או התשוקות. "לא סתם שתית קפה", אומר לי השכל. "וודאי היית עייף ורצית זריקת מרץ." ואולי הוא ימשיך ויטיף לי מוסר- "באמת שאתה לא צריך להכניס את הקפאין הזה למערכת שלך." בתרבות ובתקופה בה אנחנו חיים, רובנו מאוד מודעים למניעים שלנו ברובד הזה. זהו ההסבר הרציונלי, ההגיוני, למעשים שלנו. אך כמובן, כפי שכבר פרויד אומר לנו, אם נערוך בדיקה רצינית של המניעים שלנו, נגלה שההסברים האמיתיים עשויים להימצא במקום אחר.
המניעים הם לא רק הסברים לעבר. הם גם קשורים לעתיד. אם תשאל מישהו "מה אתה רוצה?" בדרך כלל תקבל תשובה שהיא ברמה הזאת- הרמה השכלית. היא תהיה רציונלית, הגיונית, נכונה. אולי היא גם תהיה מה שאתה רוצה לשמוע, או מה שנכון להגיד באותה סיטואציה. זוהי הרמה שבה אנחנו הכי מודעים לרצון שלנו, אבל למעשה זהו רצון שטחי למדי. האני שלנו מאוד מושפע מאמונות ודעות וניתן לשינוי בקלות. מכירים את זה שאתם קובעים יעדים, שנשמעים נכון והגיוניים, ואז לא עומדים בהם? "זהו! אני עושה דיאטה!" או "ממחר אני אתחיל לחפש עבודה בעיתון." או "אני אסיים את העבודה לאוניברסיטה עד יום שני"- כולם משפטים שהשכל מוֹכר לנו, אבל אם לא רתמנו כוחות רצון בחלקים אחרים שלנו, רוב הסיכויים שההחלטות האלו יושלכו מהר מאוד לפח האשפה הפנימי שלנו, ושנתעורר למחרת כשאנחנו אומרים לעצמנו "לא נורא, מחר מתחילים דיאטה…". זוהי גם הסיבה שבפרסום לעיתים נדירות ינסו לשכנע את הצרכן באופן רציונלי.

• משאלות: הרצון של רוח העצמי

לעיתים אנחנו נכנסים ללולאות של "הלוואי ש…". הלולאות הולכות לשני כיוונים שונים בזמן- עבר ועתיד. בואו ניקח שתי דוגמאות שונות: "הלוואי שלא הייתי מכניס את הקפאין הזה לגוף שלי", "הלוואי שאצליח לשמור יותר על הגוף שלי". האחת מכוונת כלפי העבר, והיא מוחשית יותר. והשניה מכוונת כלפי העתיד, והיא כללית מאוד ומופשטת. אנחנו מביטים על מה שעשינו בעבר, ומכוונים שוב את מבטנו לעתיד. הפער הזה יוצר בנו משאלה. המשאלה היא לא דבר מה שטחי. אם נעשה חקירה מעמיקה של עצמנו, נגלה שיש זרמים משותפים לכל המניעים שלנו. המניעים משתנים לאורך חיינו, אבל באופן עמוק יותר, או גבוה יותר, לכולם יש משהו משותף- משאלות. אלו הרצונות היותר גבוהים שלנו, שבמהותם לא משתנים לאורך חיינו. זהו הד.נ.א. הייחודי שלך. ברמה הזאת אנחנו יכולים לחשוף את הדברים המהותים שבלעדיהם אנחנו לא יכולים להתקיים. באימון מכנים אותם ערכים.
המילה משאלה בעברית משקפת משהו מעניין. המשאלה מתחילה משְאלה. היא יכולה להתחיל משאלה המכוונת לעבר: "למה עשית את זה?" או משאלה המכוונת לעתיד: "מה אתה רוצה שיהיה?". אבל האמת היא הקשר שבין שני הדברים- בין מה שהיה למה שיהיה. הבנת הקשר הזה חיונית. מה באמת מניע אותך בחיים האלו? מה אתה רוצה? האם זה כסף? מכונית חדשה? זוגיות? כל אלו הן תשובות ברמה השכלית. אבל אם נחקור מה הדברים האלו באמת ייתנו לך, נגלה דברים שונים למדי. מה זה ייתן לך כשתהיה לך זוגיות? האם זאת תהיה שלווה? ריגוש? יציבות? ומה זה בשבילך שלווה? מה זה אומר עבורך? אלו הערכים שלך- הדברים שאתה באמת רוצה שיהיו נוכחים בחיים שלך. ערכים הם דברים מאוד אישיים. קשה לבחור אותם מתוך רשימה. הם המנוע שלך. אלו הדברים שאתה חייב שיהיו בחייך, שאליהם אתה באמת שואף- אלו המשאלות הפנימיות העמוקות ביותר, או הגבוהות ביותר, שלך.

• כוונות: הרצון של רוח החיים

כשאנחנו חיים את הערכים שלנו, אנחנו חיים מתוך כוונה. בניסוח אחר: כשאנחנו חיים את המשאלות שלנו, אנחנו חיים מתוך כוונה. הכוונה היא משהו מוחשי יותר ממשאלה, אבל מוחשי מבחינה פנימית. למרות שברמה הרציונלית אתה אולי לא יודע איך הדבר שאתה רוצה ייראה, הכוונה שלך יודעת בדיוק את זה. שטיינר מדבר גם על תחום זה כמצוי בתוך התת מודע. אתה אולי לא יודע איך הדברים צריכים להיראות לפי העתיד הטוב יותר שאתה משרטט לעצמך, אומר לנו שטיינר, אבל יש בתוכך מרכיב שיודע בדיוק את זה. והמרכיב הזה, שנמצא בתוך התת מודע, בתוך ה"צל" או ה"כפיל" שלך, מצייר את ההגשמה של הדבר בצורה מאוד מוחשית ומדוייקת, גם אם אתה לא מודע לכך. כאן אולי כדאי לצטט את קרלוס קסטנדה, מתוך "מציאות נפרדת":

"הכוונה היא לא מחשבה, או חפץ, או משאלה. הכוונה היא מה שיכול לגרום ללוחם להצליח גם כאשר מחשבותיו אומרות לו שהוא הובס. היא פועלת למרות הוותרנות והפינוק של הלוחם. הכוונה הופכת אותו לבלתי פגיע. הכוונה היא מה ששולחת את המכשף דרך קיר, דרך החלל, אל האינסוף."

או מתוך המשנה (סדר מועד, מסכת ראש השנה פרק ב,ה):

"כיוון ליבו, וזה לא כיוון לבו, זה שכיוון ליבו -יצא, וזה שלא כיוון ליבו- לא יצא,  שאין הכל הולך אלא אחר כוונת הלב"

הכוונה היא החיבור של האדם אל עצמו ואל העולם, ברמה עמוקה ביותר.

• החלטות: הרצון של אדם הרוח

ההחלטה היא המימוש של הכוונה. זוהי הסגירה הפנימית של המעגל- ההחלטה לעשות דבר מה. אין זה משנה מה המעשה עצמו. העשייה עצמה חשובה, מתוך שלמות הכוונה. או במילים אחרות: עשייה מתוך כוונה טהורה. הכוונה היא הזרע, וההחלטה היא העץ שגדל בעקבותיה. וכך מתאר את העניין שטיינר, ב"כיצד קונים דעת העולמות העליונים", בפרק החמישי שעוסק בתנאים לאימון איזוטרי (תרגום שלי):

"כל החלטה היא כוח, וגם אם הכוח הזה לא הביא לתוצאה מיידית בנקודה שבה הוא הופעל, הוא עדיין עובד בדרכו… כשהוא [המתקדש] לא נרתע מהכישלון, הוא לעולם לא יתעייף מהניסיון המתמיד לתרגם החלטה למעשה. ובאופן זה הוא יגיע לרמה בה הוא לא יצפה לראות את התוצאה החיצונית של פעולותיו, אלא פשוט יסתפק בעשייתן. הוא ילמד להקריב את פעולותיו, אפילו את כל יישותו, לעולם, לא משנה באיזה אופן יקבל העולם את קורבנו."

אז מה עושים עם זה?

• בדוק היטב את מה שאתה רוצה- בעידן הרציונלי שבו אנחנו חיים אנחנו הכי מודעים לחשיבה שלנו. כל התרבות שלנו מחנכת מעל הצוואר, וקצת שמאלה. אבל כמו קרחון, רק מעט נמצא מעל לפני השטח. הרוב נמצא מתחתיו. לכן יש לטפל ברצון בכל החלקים, לא רק ברצון של השכל.

                                                  מניעים

                                   תשוקות                 משאלות

                      דחפים                                               כוונות

אינסטיקנטים                                                                        החלטות

[------------גוף-------------][------------נפש---------][-----------רוח-----------]

• בדוק היטב מהם הצרכים שלך- "העמדות הפנים שלנו נועדו לא להסתיר את הרע והמכוער שבנו, אלא את הריקנות שבנו. הדבר הקשה ביותר הוא להסתיר משהו שלא קיים", כתב אריק הופר. מה אני מנסה להסתיר? אילו תשוקות יש לי שאני לא מקבל בחיי? שאני לא רוצה שיידעו עליהן? אילו דחפים עולים בי מפעם לפעם? מה אני צריך לספק בגוף שלי? לכל המכלול הזה, הצד הימני בקרחון, אני קורא צרכים. זה לא ממש מדויק, אבל זה עוזר להבחין בין זה לבין רצונות גבוהים יותר. אותם אנחנו בדרך כלל מבקשים להדחיק, להעלים מהעין. לא בהכרח, אבל פעמים רבות אנחנו מתעלמים מהם או מדחיקים אותם. הם לא יפים. לא מקובלים. רעים. בעיקר בעינינו. זוהי תהום שכשאנחנו מציצים לתוכה אנחנו נבהלים. מה אתה חושב שתמצא שם? צורך להיות מקובל? צורך להיות אהוב? צורך להרגיש חזק? צורך להיות חלש? פעמים רבות אנחנו מזהים את הצרכים שלנו בתור החולשות שלנו. "אני תוקפני מדי", "אני רגיש מדי לביקורת", "אני כל הזמן צריך שיאהבו אותי".
  הרעיון הוא לזהות את מה שעולה בך, להכיר בו, ולקבל אותו. להיות איתו. לא להילחם איתו. רק משם אפשר באמת להתחיל ולעבוד על מה שקיים במחשכים- גם אם הוא לא מוצא חן בעינינו. בסופו של דבר, מה שנמצא שם, גם אם הוא תקוע, לא ממומש, מתסכל, לא פתור- הוא חלק מאיתנו. והוא גם חלק ממה שאחרים מסביבנו סוחבים. וזה ממלא אותנו בפליאה והנאה כשאנחנו רואים אחרים מקבלים את עצמם- על הגבהים והתהומות שבהם.

• הצב כוונות ומשאלות, לא רק יעדים- היעדים הם המטרות הרציונליות, ההגיוניות, מה שהגיוני שתרצה. במובן הזה הן גם מאוד שטוחות. מי לא רוצה כסף? זוגיות? בריאות? אבל אלו הדברים הברורים מאליהם, שמושפעים במידה הגדולה ביותר משהחברה והתרבות שסביבנו. חפצים, סגנון חיים, פנטזיות- הכל משווק לנו במידה אחידה. דיאטה, למשל. "כן, כן", אתה אומר לעצמך בפעם האלף, "אני צריך להוריד במשקל. זה באמת לא בסדר. מחר דיאטה." זה הדבר ההגיוני. זה ברור לכולם. גם לך. אבל אם זה לא בוער בעצמותיך, אם אתה לא מחוייב לזה, אם זאת לא משאלת הלב שלך, אם זאת לא הכוונה שלך, אם זאת לא ההחלטה שלך- הסיכוייים שלך להצלחה נמוכים הרבה יותר. וגרוע מזה- זה יהיה חלום קרטון שלא שייך לך בכלל. רגע, מי אמר שאני בכלל רוצה דיאטה? הפרסומת והפוטושופ?
  אז מה כדאי לעשות? לבדוק מה עומד מאחורי מה שאתה רוצה. לראות בבהירות: מה אתה רוצה? מהי משאלת הלב שלך? מהי הכוונה שלך בחיים? מהי ההחלטה שלך לעשות עם זה? "אני רוצה…", "אני מייחל ש…", "אני מתכוון ש…", "אני מחליט ש…"- אלו מילות הקסם.

• התאמן בטיפוח מודע של הרצון- "חזרה בלתי מודעת מטפחת רגש; חזרה מודעת לגמרי מטפחת את כוח הרצון האמיתי, מכיוון שהיא מעצימה את כוח ההחלטיות והנחישות." (מתוך "ידע האדם", הרצאה IV). כל ההרגלים שלנו נוצרים מתוך חוסר מודעות או מתוך מודעות. אם אני בכל יום אוכל מול הטלוויזיה, נוצר כאן הרגל. אם אני לא מודע לו, אם לא בחרתי בו, הרי שהוא לא מודע. אין זה אומר שהוא טוב או רע- הוא פשוט לא מודע. הרגלים לא מודעים צצים וצומחים, ולעיתים שה להיפטר מהם, או להבחין במלוא התוצאות שלהם. הם נעשים מתוך זרימת החיים, כבדרך אגב. הרגלים מודעים הם אחרים. קשה יותר ליצור ולתחזק אותם. יש לטפח אותם בעדינות ובזהירות. הם דורשים, כמו שכל אחד מאתנו יודע, יותר כוח רצון. והם נעשים קלים יותר עם הזמן. כשאני מודע להרגלים שלי, הרי שיותר ויותר אני יכול לבחור בהם, ולהיות מודע מה עובד עבורי ומה מחבל בי בהם.

• שאל את עצמך "איפה אני רוצה?"- תרגיל פשוט. הנה כמה שאלות לדוגמא: איזה חלק בי רוצה את זה כרגע? איזה חלק מתנגד? לאיזה חלק אני מקשיב יותר כרגע? את הדעה של מי שכחתי לבקש? עצם העלאת השאלה היא כבר דבר חשוב. אם יש לך קושי לקבל תשובה, אפשר לנסות להפליג לעתיד ולדמיין את עצמך אחרי שרצונך התממש. מה תרגיש אז? איזה חלק בך יהיה מרוצה? איזה חלק יהיה מרוצה פחות? עוד אפשרות היא להעשות את החלוקה שהבאתי לפשוטה יותר. אפשרות אחת היא חלוקה לחשיבה, רגש ורצון, במובן של מחשבות, רגשות ופעולות. האם מה שאני רוצה קשור יותר לחשיבה שלי? למה שאני מרגיש? האם אני מתלהב יותר מהפעולות שאעשה?האם כשאני מתאר את הרצון שלי, אני משתמש במילים הקשורות יותר לעניינים מופשטים ורעיונות (חשיבה), או שאני מתאר הרבה רגשות (רגש), או שאני חושב על הרצון שלי במונחים של פעולות ופעילות (רצון, או עשייה)?

כמובן שהחלוקה שהבאתי כאן היא לא חלוקה אמיתית. פעמים רבות קשה לנו להפריד בין חלקים שונים של עצמנו בחיי היום יום. מעבר לזה, הפעולה של הרצון נעה בין כמה מישורים בתוכנו. הכול בתוכנו מחובר זה לזה, בסופו של דבר. יחד עם זאת עצם הניסיון לראות חלקים בתוכנו עשוי לקדם אותנו לעבר הבנה מדוייקת יותר של הרצונות שלנו.

לצערי אני לא מוצא את עצמי רץ הרבה בימים אלה של חיתולים ותעודות סוף שנה. אבל לקרוא אולי קל יותר. והנה משהו שכותב רץ וותיק על חוויות הריצה שלו. ספציפית הוא שואל את עצמו: "איך זה שהיום אני רץ יותר טוב משרצתי בקולג', כשהתאמנתי בנבחרת והייתי צעיר וחזק?"

לצורך העניין הוא פתח את יומני הריצה שלו מהקולג', בהם הוא רשם נתונים מדוייקים למדי, שילב אותם עם מה שהוא זכר לגבי ההרגשות שם, והישווה אותם לאימונים שלו היום.
התשובה שלו פשוטה למדי. יש לה ארבעה חלקים שזיהיתי. לפי דעתי אפשר להשליך מהם בכלל על השתפרות ועבודה נכונה לצורך התקדמות. אם אתם רוצים, לצורך העניין אפשר להחליף את המילה "לרוץ" ב"להתקדם".

1. לרוץ רגוע ולא חזק
"נקודות לא מוענקות על ריצה "חזקה" אלא על ריצה מהירה. ישנו הבדל, ואל תשכחו אותו. יותר מדי אנשים מבלבלים "חזק" עם "מהר"…המפתח לרוץ מהר הוא להירגע. אם אתה רץ "חזק" בכל האינטרוולים ובכל האימונים לעולם לא תגיע לזה."

2. לעשות את הדברים בצורה פשוטה ועקבית
"בקולג', הייתי עסוק מדי במדידת הקצב של הריצות היומיות, עסוק מדי ברישום הקילומטראז' שלי (עד המספר אחרי הנקודה), או רישום הקילומטראז' של הנעליים שלי, בעודי מחפש אחר "הסוד" להצלחה, במקום פשוט לצאת החוצה ולתת עבודה אירובית עקבית."

3. להאמין
"החשוב ביותר… הוא שהנך צריך להאמין ביכולתך לרוץ מהר. האלופים הגדולים אינם שונים ממך או ממני. הם פשוט רצים מהר יותר ואין בהם שום פקפוק שהם מסוגלים לעשות זאת…"

4. עבוד עם מה שיש. זה אף פעם לא יהיה מושלם.
"למרות שלא הייתי רץ הקולג' הטוב ביותר ולא ממש הבנתי כיצד להתאמן או לרוץ מהר, בכל זאת הייתי צריך לרוץ מהר יותר מכפי שרצתי. חסרתי ביטחון ביכולותי ובכושר שלי. במקום לבטוח בעבודה הקשה שהשקעתי, הייתי אנמי ונלחצתי מהאימון או המרוץ האחרון. הרגשתי שכדי להצליח בתחרות הכול צריך להיות מושלם."

הנה לינק למאמר (אל תדאגו- זה בעברית):
http://www.bc-running.com/gen_frame.asp?file_name=./docs/wejo.htm

קודם כל תקראו את השיר. שווה.

כל חיי – ט. כרמי

כָּל חַיַּי אֲנִי מַנִּיחַ מַלְכּוֹדוֹת בְּצִדֵּי הַדְּרָכִים,

בְּחַדְרֵי בֵּיתִי, בַּאֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת – שֶלְּעוֹלָם לֹא אֶרְאֵן.

לְעִתִּים אֲנִי שוֹמֵעַ אֶת זַעֲקוֹת הַכְּאֵב שֶׁל חֲבֵרַי,

שֶׁל אִשְׁתִּי וּבְנִי, שֶׁל אוֹיְבִים קְרוֹבִים וִיְדִידִים רְחוֹקִים –

שֶלְעוֹלָם לֹא אַכִּירֵם. אִלוּ יָדְעוּ כִּי רַק אֶת צִלִּי שֶׁלִי אֲנִי צָד,

אוּלַי לֹא הָיוּ נוֹטְרִים לִי אֵיבָה, וְאוּלַי לֹא הָיוּ צוֹעֲקִים.

לעתים אני מקשיב לאנשים ואני שומע את הסיפורים שחוזרים על עצמם. לפעמים זה טמון במשמעות, בתוכן של הסיפור ובמבנה שלו, לפעמים בבחירת המילים ובניגון שלו. מלכודות קטנות.

הנה דוגמא להמחשה. את האימא של אשתי אני מכיר כמעט 16 שנה. מהר מאוד שמתי לב לדפוס משעשע. כמעט בכל ארוחה משפחתית יש מנה כלשהי שנשמטת מהתפריט, ונשכחת במקרר, במיקרו או בפריזר.  קראתי לתופעה הזאת "פינת המנה שנשכחה". תמים. לא כואב. אף אחד לא נחבל או נפגע. למען האמת, כולם צוחקים. אבל עדיין מלכודת. למה זה קורה פעם אחר פעם? מה המשמעות של זה? למה זה נמצא שם?

דוגמא אחרת. הפעם לסיפור של אותה ארוחה משפחתית. הסיפור של הארוחה יילך בדרך כלל כך: "לא היה לי שום דבר בבית. אילתרתי משהו. הנה מה שיצא." והארוחה תמיד מלאה, טעימה ומשביעה. אבל למה הסיפור מופיע פעם אחר פעם? מה זה אומר? למה המלכודת הזאת מונחת שם?

אני מכיר זוג שבכל שיחה עימו יעלה נושא הכסף. לא, אני לא מתכוון לזוג שאובססיבי בענייני כסף. הם לא. את אלה קל לזהות. מהם אתה חוזר הביתה ואומר: "וואו, רק על כסף הם חושבים?". אני מתכוון למשהו עדין הרבה יותר, משהו שאתה לא מבחין בו מייד. השיחה זורמת ואיכשהו עולה הכסף בהקשר כלשהו, אפילו לשניה אחת. לקח לי זמן לתפוס את העובדה שזה חוזר על עצמו, וזה מה שהופך את זה למעניין יותר. אני מכיר מישהו שבכל סיפור שלו יהיו טובים ורעים, איתנו ונגדנו. אני מכיר מישהו שבכל סיפור שלו יהיה ניחוח של תככים, של מאחורי הקלעים, של "מקורות יודעי דבר מסרו לי ש…". אני מכיר מישהו שכל סיפור שלו ינדוד באלף מחוזות ולא ינחת באף אחד מהם. אני מכיר מישהו ש… אני חושב שכבר הבנתם.

אני אוהב את המלכודות העדינות כי הן מותירות אותי עם סימן שאלה. למה זה נמצא שם? לאיזה כיוון זה מצביע?

ומעניין, כמובן, לחשוב על עצמי- איפה המלכודות העדינות שאני מניח לעצמי מבלי לראות? אני (אולי) מכיר את רוב הנושאים שעליהם עוד יש לי לעבוד. אני מכיר, פלוס מינוס, את המלכודות הגדולות, את אלו שגורמות לאחרים ליילל מכאב ולצעוק. אבל איפה המלכודות העדינות שאני מניח לעצמי, שדרכן חומק הצל שלי?

Copy Paste
לפעמים המקצוע הזה שבחרתי, אימון, מעורר בי תחושה לא טובה. זה לא כל כך קשור למה שאני רואה באימון אלא לאיך שאחרים רואים את התחום הזה. בשוטטות בין אתרים הנוגעים לאימון, וקריאת ספרים הנוגעים לתחום, אוחזת בי לעיתים הרגשה של שטחיות נוראה. נראה כאילו הם נגזרו מאותן סיסמאות, לפי כמה ז'אנרים:

• ז'אנר החשיבה החיובית- להם יש הרבה חיוכים ובטחון עצמי ששום דבר לא יערער אותו. כעס? פחד? דכאון? לא אצלנו חביבי. תחשוב טוב יהיה טוב, תאמין בעצמך. יהיה טוב אחי! זה פשוט נהדר!

• ז'אנר ההצלחה הטכנית- להם יש מתכונים שכולם מיועדים לספק לך שיטה שתבטיח לך ולאגו שלך את כל מה שרצית, וזה בדרך כלל הרבה כסף, אישה יפה ולפעמים גם הארה רוחנית. שמות כמו: "איך להצליח ב-4 צעדים פשוטים"," 28 חוקי המשיכה שיעזרו לך להשיג את מה שאתה רוצה" עוזרים לזהות את החברה האלה.

• ז'אנר הרוחניות- אלה החברה שבדרך כלל יהיו מומחים להמון דברים. גם פרחי באך, גם רייקי, גם נ.ל.פ. וגם זן בודהיזם מעורבב עם יוגה-פילאטיס. הם יגידו לך לשדר אהבה ליקום, להיות אחד עם העולם ושהכול אשליה.

• ז'אנר הרס"ר- אלה המתנגדים המושבעים לרוחניקים. הם לא מרחפים בכלל. אלה אנשי התכל'ס, התוצאות, השורה התחתונה. הם אלו שיצעקו עליך וירדו בך. סיסמאות כמו זו של נייקי- just do it שגורות בפיהם ואמירות בסגנון צבאי של "קשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים" או "הכול בראש" או "אין לא יכול- יש לא רוצה".

יש עוד, אל תדאגו. זה כל כך מציק לי שאני אקדיש לזה רשומה שלמה מתישהו.

אותנטיות, שעמום ונוחיות
אבל בעיני האימון דווקא מנוגד בתכלית לגישת ה-"one size fit all". והשבוע עלתה בראשי המילה אותנטיות בהקשר של אימון. להתאמן פירושו להתקדם לקראת גרסה אותנטית יותר, אמיתית יותר של עצמך. ובשביל זה צריך ביצים. כמו שמזכיר לנו, בטח ניחשתם, פרידריך:

"…הם מראים שהאדם בהקפידו בעקביות על ייחודו, הוא יפה וראוי לתשומת לב, הוא חדש, בלתי נתפס, ומופלא, ככל יצירת טבע, ובשום אופן לא משעמם… אדם שאינו חפץ להימנות עם ההמון, עליו לחדול מלהרגיש עצמו בנוח."*

לפני כחודש הסתכלתי על אנשים ברחוב וזה היכה בי. קירחים, עם כרס, שעירים, שמנות, נשים עם פודרה מגוחכת על הפנים, ילדים עם גלידה מרוחה על פניהם. כולם מכוערים ויפים. יש משהו מיוחד בכיעור הזה. בעובדה שגם ההוא, הקירח והמשמין עם השערות על הגב, עושה סקס. יש משהו יפה בחיים האלה דווקא, ולא בחיים של פוסטרים של סרטים. בבגידות הקטנות, בכאבי הלב הקטנים, במבטים החולפים האלה שלא יחזרו. בניסיונות הכושלים, בפתטיות של הלבוש, בניסיון להיראות טוב. ניטשה אומר "…בשום אופן לא משעמם". הוא יודע שאנחנו עשויים להגיד על המציאות שהיא משעממת. לא דרמטית. יום יומית. אנחנו רוצים יותר. אבל החיים האלה, הסקס שעושים אנשים שמנים, יש בהם יופי מיוחד, שונה, לא פלקטי. והוא באמת לא משעמם.
ואנחנו מפספסים את זה כי אנחנו רוצים להרגיש בנוח. אל תטעו, אני האחרון שיזלזל בנוחות, אבל יש בה משהו מן השעמום. אתה הופך להיות צפוי מראש, אתה יותר מדי מוכר לעצמך,  אתה חוזר על אותו תסריט. נוח ומשעמם יכול להיות, כמובן, גם מה שאנחנו מתלוננים עליו כל הזמן. ונוח לנו להתלונן, וכמו שכל חברינו ומכרינו יודעים היטב, בשלב מסוים זה מתחיל לשעמם. אתם מכירים את החבר שתמיד יבוא עם גרסא חדשה לאותו סיפור ישן- פיטרו אותו מהעבודה, החברה עזבה אותו, שוב חושב שההורים דופקים אותו. אבל כמו שמזכיר לנו קווין ספייסי ב"אמריקן ביוטי", תמיד יש לך את האפשרות להפתיע את עצמך:

It's a great thing when you realize you still have the ability to surprise yourself.
Makes you wonder what else you can do that you've forgotten about.

זה נהדר כשאתה מבין שעדיין נותרה בך היכולת להפתיע את עצמך.
זה גורם לך לחשוב מה עוד שכחת שאתה יכול לעשות.

* מתוך: פרידריך ניטשה, “שופנהאור כמחנך”, בתוך: מסות על חינוך לתרבות, תרגום: יעקב גולומב (הוצאת מאגנס, 1988), עמ’ 22.

רשות הדיבור לאחד, פרידריך ניטשה:

"נוסע פלוני שראה ארצות ועמים רבים ויבשות אחדות, שאלוהו מהי התכונה הרווחת ביותר בבני אדם, שמצא בכל אשר פנה, השיב: "הם נוטים לעצלות". יש הסבורים כי היה מיטיב להשיב לוּ אמר: "כולם מוגי לב. מסתתרים הם מאחורי מנהגים ודעות"…בני האדם עצלים יותר משהם מוגי לב, ויראים הם ביותר דוקא מפני הקשיים שיערימו עליהם כנות ללא סייג ועירטול הנפש."*

העצלות, על פי ניטשה, קשורה לפחד- פחד מפני הקשיים הכרוכים בגילוי האמת. ומה ההיפך? להתאמץ.

מילה מעניינת- להתאמץ. היום חשבתי עליה בכמה הקשרים אטימולוגיים, דווקא. היא קרובת משפחה של שתי מילים מעניינות: אומץ ולאמץ. ניתן לפרש את הפועל "להתאמץ" כלקבל אומץ לעשות דבר מה.
להתאמץ משמעו, מילולית, לאמץ את עצמך. לאמץ משמעו לקבל או לסגל או לרכוש לעצמך דבר מה. כך שבמובן מסוים להתאמץ- היינו: לאמץ את עצמך, משמעו לקבל את עצמך, או להסתגל לעצמך. כך שאולי להתאמץ הינו בעצם האומץ לקבל את עצמך באמת.
ומי זה אותו עצמי שאותו אנחנו מקבלים? נחזור לניטשה, שלא נותן לנו פתרונות אבל נותן לנו כיוון ואומר היכן כדאי לחפש:

"…מהותך האמיתית אינה טמונה עמוק בתוכך אלא גבוה לאין ערוך מעליך, או לפחות גבוה ממה שכרגיל נחשב בעיניך כאני שלך."*

כדי בכלל לקבל את האפשרות שאתה סופרמן, או אדם עליון בלשונו של ניטשה, כנראה שצריך אומץ, או להתאמץ.

*כל הציטוטים מתוך: פרידריך ניטשה, "שופנהאור כמחנך", בתוך: מסות על חינוך לתרבות, תרגום: יעקב גולומב (הוצאת מאגנס, 1988), עמ' 21, 26.