אז אנחנו חוזרים מבית החולים עם התינוק החדש שלנו.
כל הלילה שלפני בבית החולים הוא רק רוצה לינוק ולישון על אימא, ואימא מצידה לא ישנה הרבה. שמונה דקות נחשב? לא נראה לי. אני מגורש מבית החולים באחת עשרה בלילה, מתוח ומרוט מדאגה כשברור לי שהיא לא תעצום עין הלילה.
בבוקר של השחרור עושים בדיקות שחרור לתינוק. עוד לא הגיע לעולם וכבר אתה מרגיש כאילו אתה מלווה את הילד לבקו"ם. הולכים במסדרונות לבנים עם פוסטרים של תורת לחימה כזאת או אחרת ("הידעת? מחקרים מראים שתינוק שלא כואב לו הוא תינוק שמח יותר שבוכה פחות!", "תינוק! שמור על מוצצך נקי בכל עת!" ו"כך תחתל את תינוקך לקרב"), בודקים טפסים, חושבים על מה כן להילחם ועל מה לוותר מראש.
והתינוק בוכה. מה זה בוכה. אלוהים נתן לו חתיכת קול בס עבה וחזק. בבדיקות הכול בסדר, רק מה- התינוק לא מפסיק לבכות ולהתלונן. אני מצד אחד, אשתי מצד שני, שנינו אבודים ומתוחים לגמרי. איך מתמודדים עם זה?
הרופאה החביבה שמה לב, ובין בדיקה אחת לשנייה ניגשת אלינו ואומרת לנו שהתינוק מאוד לא רגוע. לא רגוע! בשבילי זה כבר אישור לכך שיש בעיה. יש בעיה עם התינוק. ובעיות צריך לפתור. אולי הוא לא אוכל מספיק? אשתי כבר מזמן עברה את סף הבכי, ואני רק מחפש פתרונות. ככה אנחנו הגברים. היא מאשימה את עצמה בכך שהיא נכשלה במבחן שלה כאימא ולא מצליחה להניק, ואני כועס, מתוסכל מזה שיש לי ילד דפוק (לא רגוע כבר אמרתי? הכי חשוב הרי להיות רגוע!), מתוסכל מזה שאני לא יכול לעזור לה ורק מחפש את הפתרון המושיע. כל דבר- רק שיפסיק לבכות! בסוף אני מחליט להקשיב בעצת הרופאה. יאללה- ניתן לו מטרנה. הוא גומע 20cc מהמשקה ונרדם חצי מעולף. הרופאה בתחושת הקלה ומקצועיות- הנה אתם רואים? הוא כנראה לא אכל מספיק.
אז אנחנו חוזרים מבית החולים עם התינוק החדש שלנו.
לבד. אין כאן גיבוי. אין מישהו שיבוא ויגיד לך- מטרנה, סימילאק פרו, תבדוק אולי זה החיתול, תרימי אותו קצת יותר למעלה שיתפוס את ההילה, אולי מוצץ. אין כאן מבוגר סמכותי שיגיד לך מה לעשות. אלוהים אדירים! הוא מתעורר, והוא עדיין לא רגוע. מה זה לא רגוע- צורח את נשמתו. כשתינוק בוכה, הוא בוכה עם כל תא ותא בגוף שלו, ומסתבר שיש לנו די הרבה כאלה בגוף. והוא לא רגוע, ותינוק צריך להיות רגוע, לא?
אשתי בוכה מאכזבה ואני כועס מרוב תסכול. מה זה כועס? אני מוכן להשליך אותו מהחלון, למסור אותו לאימוץ, לשבור לו את הראש, לארוז אותו בחבילה לאבו דאבי- הכול, רק שיפסיק עם הבכי הזה. אנחנו מחליפים לו חיתול בפעם הראשונה, ולמרות שכל אחד מאיתנו עשה זאת בעבר עשרות פעמים על ילדים שונים, כל מה שיכול להשתבש אכן משתבש. המיטה, אני, אשתי, האמבטיה, הבגדים שלו, הרצפה- הכול מתכסה בקקי טרי. תוך כדי כל זה אני עצבני בטירוף וצוחק בו זמנית.
אז אנחנו חוזרים מבית החולים עם התינוק החדש שלנו.
ומרימים טלפון לחיל הפרשים. תודה לאל שיש. אחותי מגיעה וגם אימא של אשתי. אחותי באה ומרגיעה אותו ואותנו. תודה לאל. אבל איך זה יכול להיות? לפני דקה הוא בכה בטירוף, ועכשיו כשהוא עליה הוא נרדם בשקט. כנראה שאנחנו הורים דפוקים. מה קורה פה? אני עדיין לא שקט. לא שקט זה תיאור עדין. יותר נכון הולך בבית ורק מחפש במה לבעוט ולהרביץ. הצד הטוב זה שאני מוציא את זה- צועק ומתעצבן עד הסוף. אבל בינתיים אני ממשיך להתכונן למלחמה עם התינוק הצרחן והאדמדם, והולך לסופר פארם לקנות מטרנה. מה שעבד ב-67' יעבוד גם עכשיו, לא? לכל צרה שלא תבוא. אולי אני צריך לברר אם יש ריטלין בייבי.
אז אנחנו חוזרים מבית החולים עם התינוק החדש שלנו.
ועוד טלפון אחד אנחנו עושים להדס בכרכום, מרחק שעתיים וחצי נסיעה מכאן. בהריון היא אמרה לנו שתשמח לעזור וברגע שנצטרך היא תבוא. מתקשרים אליה בארבע אחה"צ. היא אומרת לנו שבחמש היא עוברת בבית ויוצאת אלינו, ותהיה במרכז בשבע וחצי. בלי בעיות. אצל הדס אף פעם אין בעיה. קצת קשה להסביר את זה, אבל זה באמת ככה. באמת אין לה בעיה לעזוב בית עם ארבעה ילדים באתרעה של רגע ולנסוע שעתיים וחצי- והיא עוד נכנסת עם חיוך גדול על הפנים ואומרת: "הילדים מקנאים בי כי אני אזכה לראות אותו ראשונה."
בשלב הזה אני כבר מתפקד על אדי דלק. אשתי אומרת לי ללכת לרוץ, לצאת להתאוורר, משהו. קשה לי לקבל את זה, כמו ילד קטן. אני בסוף זורק את עצמי על המיטה, עם הבגדים, והולך לישון שינה עמוקה ומתוקה רוויית חלומות. חולם על הילד, על אחותי, על בעלה של אחותי. כשאני מתעורר אני קם אחרת. מוכן יותר. רגוע יותר.
הדס, כמובן, תישן אצלנו הלילה ולמחרת בבוקר תחזור צפונה לעבודה. ומה היא עושה? הרי היית מצפה שהיא תעשה משהו, לא? הרי היא לא הגיעה לכאן סתם בשביל להעביר את הלילה על הספה. אבל היא לא עושה כלום. זה קודם כל. היא לא רצה למטרנה, לא מחפשת תנוחת נדנוד, לא בודקת אם החיתול רטוב. לא. היא קודם כל מקבלת את המצב לגמרי. כמו שהוא. קבלה היא מילה שחוקה למדי, אבל זה מה שהיא עושה. וזה נותן לשנינו אוויר. מקום לנשום. בלי צורך לפתור משהו. הכול בסדר. אולי צריך להחליף את המילה קבלה ב"להיות שם". כי היא באמת מוכנה להיות שם- עם צרחות, תסכול, כעס: כל מה שעולה. להיות שם בלי לראות את מה שקיים כבעיה, אלא פשוט כמה שנמצא.
ובנימה עניינית ואוהבת היא מתחילה לעזור לנו ללכת קדימה. להיות מסוגלים באמת להסתכל על התינוק שלנו. לראות שהוא בוכה ולא לברוח להאשמה עצמית או פתרונות מיידיים. ומשם אנחנו שמים לב לדברים. מתי הוא נרגע, מתי הוא עומד להתפרץ, מה הוא מחפש, מה מעסיק אותו. וזה אפילו מרתק, מעניין, מקסים. הוא עדיין צורח, אבל אנחנו מסוגלים להיות עם זה.
אז אנחנו חוזרים מבית החולים עם התינוק החדש שלנו.
ובבוקר שאחרי הדס שותה את הקפה עם חיוך ושני טוסטים, ואני לא יכול לתאר את עומק התודה על השיעור שהיא לימדה אותי. אנחנו קמים בתחושה שאנחנו יכולים לעשות את זה. שאנחנו באמת יכולים להיות שם איתו. שיש לנו את הכוח והיכולת לזה, ושזה אפילו כיף. ושזה מתחיל ביכולת להיות שם. כמה פשוט וכמה חזק.
אז אנחנו חוזרים מבית החולים עם התינוק החדש שלנו.
והוא מתוק ומקסים ואהוב- גם כשהוא בוכה. ובאופן מפתיע זה לא קורה יותר מדי.
אז אנחנו חוזרים מבית החולים עם התינוק החדש שלנו.
וזאת בעצם תודה. תודה לשיעור הקטן שקיבלתי, שהזכיר לי שאנחנו קודם כל מתחילים במקום שבו אנחנו נמצאים. שמילא אותי בענווה וגרם לי לחשוב מתי לא ראיתי אנשים אחרים, לא הייתי מוכן להיות איתם, מתי חיפשתי לתת להם 20cc מטרנה כדי להשתיק את הבכי שלהם ולהרגיש מקצועי ויודע כל. תובנה מפכחת, הייתי אומר.
לא בכל יום אתה לומד משהו על המקצוע שלך ממישהו ממקצוע אחר. בסרט תיעודי שראיתי לפני זמן מה נחקק בזיכרוני המשפט הבא, שאמרה חולת סרטן:
"Doctors should make you feel empowered and smart- not passive and stupid",
או בשפת הקודש:
"רופאים צריכים לגרום לך להרגיש מועצם וחכם, ולא פסיבי וטיפש".
צריך לחקוק את המשפט הזה באבן איפשהו.
תודה להדס, שיודעת תמיד לתת לך להרגיש מועצם וחכם, ושלימדה אותי המון על המקצוע שלי.
