הגיע הזמן לוידוי. אני אוהב את סדרת מלחמת הכוכבים. כלומר, בעיקר את שלושת הסרטים הישנים יותר בסדרה. מעבר לעובדה שהם מספקים מיתולוגיה מודרנית מגניבה לאללה, יש בהם מטאפורות ודימויים רציניים למדי, לפחות בעיני.
אחד מהדימויים האלו נמצא בסרט "האימפריה מכה שנית", סרט שנחשב על ידי רבים כסרט הטוב ביותר בכל הסדרה. בקטע המדובר יודה שולח את לוק למערה בה הצד האפל חזק במיוחד. "מה יש שם?", שואל לוק. "רק מה שתיקח עמך", עונה לו יודה. לוק נכנס מלא באומץ, וחוגר את הנשק שלו. יודה אומר לו שהוא לא יזדקק לנשק שם, אך לוק מחליט ללכת על בטוח. מה קורה שם? קודם כל תראו את הקטע עצמו, באדיבות מר יוטיוב:
לוק פוגש את הלא מודע שלו במערה, ה"צל" כפי שהוא נקרא בפסיכולוגיה היונגיאנית או ה"כפיל" במסורות מיסטיות שונות. אנחנו מודעים רק לחלק קטן מחיינו. בכל היתר- הכפיל מנהל אותנו. כל התשוקות שהדחקנו, הדחפים האסורים, המעשים המגונים, הרוע שחבוי בתוכנו- כל אלו הולכים ללא מודע שלנו. אני מדבר על דברים שקבורים כל כך עמוק שהחבאנו אותם אפילו מפני עצמנו. החבאנו- אבל הם עדיין שם. מנהלים אותנו. במסורות מיסטיות שונות ההתמודדות עם הכפיל היא שלב משמעותי ומעורר אימה. משמעותי מכייוון שאחריו אתה אחראי באופן מלא לחייך- אתה מודע לכל החלקים שביישות שלך. אבל מעורר אימה כי אתה פוגש את עצמך, את מי שאתה בכל המובנים. מטאפורית (או לא) מדובר במפלצת מעוררת בעתה.
לוק נכשל במבחן. הוא נכשל מכיוון שהמלחמה בכפיל היא המלחמה בעצמך. הניצחון על עצמו הוא הקבלה של עצמו- גם הקבלה של הצד האפל שבו. את השינוי אפשר לראות בקרב הסופי בין ויידר ללוק. קצת ארוך, אבל שווה לראות:
המלחמה עצמה היא מה שהצד האפל מבקש. לא משנה מי נגד מי, זה יכול להיות גם הטובים נגד הרעים, העיקר שיש מאבק כוחות. וברגע הזה מצליח לוק, כשהוא בוחר שלא להילחם- אפילו במחיר חייו. בסיפור הויקטוריאני "זנוני" מופיעה דמות ה"צל" בתור "שוכן הסף", וכשהגיבור פוגש את המפלצת המעוותת שהיא הוא עצמו, המפלצת אומרת לו: "האם אני לא אהובך? נשקני, אהובי הנצחי." התשובה הפשוטה היא שעלינו לנשק את המפלצת שאנחנו באמת, עם כל הקושי שבדבר.
עד כאן התשובה הפשוטה. איתה הלכתי לישון לפני יומיים, שבע ומרוצה. ואז חלמתי. חלום נורא כל כך שקמתי ממנו בבעתה ובדקתי שהדלת של הבית נעולה. עד כדי כך.
בחלומי הייתי בעיר צפופה בסגנון ויקטוריאני- עיר תעשייתית בלילה, עם גגות וארובות ושערי ברזל כבדים וחלונות מגובבים זה על גבי זה. הייתי לבד. כמו ברבים מחלומותי מאז ילדותי, היו לי יכולות על. יכולתי לרוץ בצורה כזאת שאיפשרה לי לרחף מעל הקרקע בצורה טבעית ומהירה. תחושה מדהימה כלשעצמה. והייתה לי ידיעה וודאית שמישהו, או משהו, אורב לי. ובאותה מידה של וודאות ידעתי שלמרות כוחות העל שלי, אין ביכולתי לעשות דבר כדי להגן על עצמי, על אשתי או על בני. חוסר אונים ופחד מוחלט- עם כל הריצה המדהימה שלי והריחופים מעל הגגות.
אב המנזר החמישי החליט לבחור את יורשו בדרך מעניינת. הנזירים הוזמנו לכתוב שיר קצר שיביע את ההבנה שלהם. אין צורך לחשוב יותר מדי, הוא אומר להם. אם הבנתם- הבנתם, ואם לא- לא. שן שיו, הנזיר המצטיין, זה שכולם חשבו שיירש את מקומו של אב המנזר, התחבט ימים ושעות לגבי העניין. האם לכתוב או לא, איך להגיש את השיר וכמובן- מה לכתוב. לאחר התלבטות רבה כתב את השיר שלו על אחד מקירות המנזר:
גופנו הוא עץ ההארה
ונפשנו מראה בוהקת.
בעדינות אנחנו מבריקים אותם שעה אחר שעה
ולא נותנים לאבק לשבת.
כשראה אב המנזר את השיר, הורה להשאירו על הקיר כדי שאחרים ילמדו אותו. "אם האנשים יישמו את תוכנו", אמר, "הם ינצלו מממלכות הרשע של הקיום. הזכות שתעמוד לצד מי שמתרגל זאת תהיה גדולה באמת!"
כולם החמיאו לשן שיו, אבל אב המנזר נזף בו בחשאי:
"השיר שלך מראה שעדיין לא הבנת את המהות. הגעת לפתחה של ההארה אך עדיין לא נכנסת בה. לא תצליח להגיע להארה העילאית עם הבנה כשלך. כדי להגיע להארה עילאית, יש לדעת באופן ישיר את המהות שלך, שלא יכולה להיווצר או להיכחד. ממחשבה אחת לשנייה, יש להבין את המהות כל הזמן. אז הכול ישתחרר ממגבלותיו. ברגע שהככות של הדברים מתגלית, האדם משוחרר לנצח מהאשליה. ובכול הנסיבות נפשו תהיה במצב של "ככות". מצב זה הוא האמת המוחלטת…"
הנזיר הלך בחזרה לחדרו אבל וחפוי ראש, כשאין לו מושג על מה מדבר אב המנזר.
ואז הגיע אחד מהפועלים הפשוטים במנזר, הוי ננג, וראה את הכתובת על הקיר. מכיוון שלא ידע לכתוב הוא ביקש מאחד הנזירים הידעניים, שדילקמו בקפידה את השיר, לכתוב לצידו שיר נוסף:
אין עץ הארה
וגם לא מראה בוהקת.
הכול ריק
איפה ישב האבק?
אב המנזר זיהה שיש כאן בחור שיודע על מה הוא מדבר, ומינה אותו ליורשו. בחיי. הנה הרפרנס לסיפור המלא באנגלית- האוטוביוגרפיה של הוי ננג.
רגע, מואר או מסודר?
אב המנזר לא שיקר לתלמידיו כשאמר שכדאי להם ליישם את השיר הראשון. אם נלך בעקבותיו בהחלט נהפוך לבני אדם טובים יותר. העבודה של ליטוש המראה, ליטוש האישיות שלנו, היא עבודה משמעותית וחשובה. יש הרבה כלים לליטוש האישיות. שאלות כמו "מי אני?" "מה אני רוצה?" "מה הערכים שלי?" "מה חשוב לי בחיים?" הן כלים שכאלה. אנחנו מנקים את האישיות שלנו, את האני שלנו, מתסבוכות, משדונים, מהפרעות, מבררים מה מניע אותנו ומה באמת חשוב לנו בחיים. כך אפשר להגיע לבהירות גדולה ולהגשים את עצמך כאדם. השיר הראשון משקף, כמובן, את התפיסה שעלינו כל הזמן לעבוד, להתקדם, לצעוד בדרך כדי לגלות את טבענו האמיתי, את מי שאנחנו באמת. כמו שאנחנו עובדים קשה כדי לקבל קידום בעבודה, אומר השיר, כדאי שנעבוד קשה ונצחצח את עצמנו כדי לקבל קידום בדרך הרוחנית.
זה באמת נכון, כפי שאומר אב המנזר. כן- יש אני, נפש, פרסונה, אגו- החלק בנו שנדמה לנו שהופך אותנו למי שאנחנו, ואליו אנחנו כל כך קשורים. אין בזה כל רע. ככל שנעבוד עליו, בטיפול פסיכולוגי, באימון אישי, בדמיון מודרך, או סתם בהתבוננות ומודעות עצמית, הוא יהיה ברור ונקי יותר, יתפקד טוב יותר, ויביא לנו יותר הנאה ואושר ברובד הנפשי. בקיצור, אם אתה רוצה אישיות בנויה לתלפיות- תרגל את השיר הראשון ונקה את המראה היטב בכל יום.
אבל האמת האחרת היא בדברי קהלת: הבל הבלים הכול הבל. כל זה לא משמעותי. הכול משחק, ובסופו של דבר תיאלץ להיפרד מהאישיות היפה שלך והמשיך הלאה. נקה אותה ככל שתרצה, בסופו של דבר היא לא אתה. אין כל רע בתחזוק האישיות שלנו, כל עוד אנחנו יודעים שהיא אשליה, מרחב של רובוטים ואמונות בראשנו. כן, עדיף שמגרש המשחקים של הרובוטים יהיה מסודר, אבל הוא עדיין רק מגרש משחקים של צעצועים. שיחקתי הרבה, אמר קהלת, וזה היה נחמד, אבל יש עוד משהו מעבר.
עבודה רוחנית אמיתית היא הנגיעה בדבר הזה, במשהו מעבר. זה מעבר למודעות עצמית, שבאה באימון אישי וטיפול פסיכולוגי. ודרך אגב, אפשר להתקדם ברובד הנפשי דרך ארוכה גם אחרי שחווית הארה. שני הרבדים קשורים, כמובן, בדומה לקשר של כל הרבדים שיש בנו.
מה שמביא אותי לשאלה אחרת, מעניינת לא פחות, אבל אליה אתייחס בהזדמנות אחרת.
רק כדי להבהיר מההתחלה: אני לא מואר. אבל כנראה שחוויתי מצב שכזה בעבר. כנראה שככה קוראים לזה. באותו הזמן לא ידעתי שככה קוראים לזה. לא הכרתי את השם שבספרות הזן היפנית נותנים למצב שכזה: "סאטורי". רק כשעיינתי בספרים אחר כך נתקלתי שוב במושג. סאטורי היא נגיעה זמנית במצב של הארה, רגע או זמן קצר שבו אתה באמת אתה. אה, אמרתי לעצמי אחר כך, אז זה מה שזה היה.
אתה באמת אתה? רגע, אתם וודאי שואלים, מתי אתה לא אתה? או שמא צריך לשאול מתי אתה כן אתה? אפשר להתפלפל על זה פילוסופית. זאת לא הכוונה שלי. מספיק לומר שזה לא מה שאתה חושב. כדאי להתחיל דווקא מהחוויה.
ניסיתם פעם להסביר מה זה אורגזמה לאדם אחר? קשה למדי. כמו אורגזמה, זה לא דומה לשום דבר אחר וקשה מאוד להסביר את זה במילים. אבל אתה יכול לקלוט משהו מההרגשה דרך המילים. כמה ימים אחרי הסאטורי קיבלתי במתנה, במקרה, את הספר "כוחו של הרגע הזה". כשקראתי אותו הבנתי שהבן אדם יודע על מה הוא מדבר. אלו לא היו המילים שבהן הוא השתמש אלא התחושה של מה שעומד מאחוריהן. יש לא מעט ספרים על הארה, אבל רבים מהם נכתבו על ידי אנשים חכמים מאוד שלא חוו אותה. הם מדברים עליה ממקום חיצוני. הם לא שם.
גם אני כותב עכשיו ממקום חיצוני. אולי ממקום של היזכרות או געגוע. כמה ימים אחרי האירוע, החלו לחזור המחשבות לתוך ראשי. לאט לאט הרעש זחל בחזרה ומילא את ראשי ואת גופי בקהות חושים. כי אחד מהמאפיינים שחוויתי הייתה רגישות חושית גדולה מאוד. כשרוצים לתאר חוויה של הארה בסרטים מראים את הגיבור מלטף בעדינות שיבולי חיטה או נוגע בעלים מתוך שלווה גדולה. אז זהו. שהבסיס לזה הוא נכון. כמה וכמה ימים התהלכתי כשאני רגיש במידה קיצונית לנתוני החושים. לא יכולתי לשמוע מוזיקה ברדיו. היא הייתה חזקה ומהירה מדי. כל הרעשים מבחוץ נשמעו לי כמו מוזיקה נעימה ומעניינת. הכול היה טרי וחדש, מסקרן ורענן. כאילו אני חווה אותו בפעם הראשונה, כאילו שבפעם הראשונה אני מביט על אבנים, על עצים, על מכוניות. כשנהגתי במכונית נסעתי באיטיות מחרידה, כשהחלון פתוח ואני מרגיש את הרוח, שומע את הצלילים ומביט על היופי שנשקף בפניי. יומיים אחרי הסאטורי רציתי להמשיך לראות סרט פעולה שהתחלתי לראות כמה ימים לפני כן. ראיתי שתי דקות והפסקתי. המתקפה על החושים שלי הייתה חזקה מדי. הרגשתי כאילו שאני על רכבת הרים, ולא עמדתי בזה. ושאלתי את עצמי, "אלוהים, איך אפשר לראות את זה? זה כל כך אינטנסיבי!".
והכול נראה פתאום חסר חשיבות ומלא חשיבות באותו הזמן. ברגע אחד כאילו הוסרו מעליי העבר והעתיד. זה לא משנה איך אני קורא לעצמי, מה למדתי, מה עשיתי בעבר. זה הכול חיצוני. זה לא באמת אני. וכשהסתכלתי על זה- זה נראה מצחיק. התהלכתי עם חיוך משועשע על השפתיים למשמע המחשבות שלי, ה"תובנות" שלי לגבי העבר והתוכניות שלי לעתיד. "אני כזה, אני ככה… אני רוצה להיות ככה, אני רוצה את זה… אבל מה יהיה אם… זה לא יכול להיות כך…" כל מיני מחשבות טיפשיות ובעיקר מצחיקות. כמו רובוטים קטנים, צעצועים מיכניים שנעים בתוך חדר ריק. כל ה"אניים" האלה שהסתובבו בתוכי פתאום נראו חסרי משמעות לחלוטין. לא הייתי תלוי בהם יותר כדי להרגיש את עצמי. התבוננתי עליהם. התבוננתי על המחשבות שעברו בי וצחקתי. כן, כן, עדיין עברו בי מחשבות. איזה מושג יפה ונכון יש לנו בעברית. עברו בי מחשבות. כי המחשבות באמת עברו בי. הן לא היו חלק ממי שאני באמת. לכן הן היו כל כך מצחיקות. אני זוכר רגעים שבהם ממש פרצתי בצחוק למשמע איזה קול שבקע מתוכי, שאמר לי כך או אחרת. האשליה שבדבר הייתה פשוט כל כך שקופה.
המציאות פתאום הפכה להיות משחק שכזה. אז כן, בסיבוב הזה יוצא לי לגלם זכר, שנראה כך וכך, שעושה כך וכך, שלמד כך וכך… אבל זה הכול משחק. מין מסיכה שכולנו שמים על הפנים ומעוותת את הראייה שלנו. כשראיתי את המסכה שלי היה לי קל לראות מסיכות של אחרים. הייתי מסוגל להתבונן בעיניים של אנשים אחרים, אפילו זרים גמורים ברחוב, ולא לחשוש. ראיתי אותם כשחקנים, שמגלמים תפקיד מסוים על במת החיים. ובעיניים שלהם נשקף משהו אחר, חוץ מהדאגה, הטרדה והעיסוק ב"איך אני נראה? מה יחשבו עליי? האם לעשות כך או אחרת?" וכו'. והמשהו האחר הזה, הקו הדק הזה, השתקף כמה שעומד מאחורי הבגדים והמסכות, כמו החוטים שמניעים את המריונטה.
זה לא באמת אני. איזו הקלה. אולי לזה מתכוונים כשאומרים "חוסר התקשרות". אני לא באמת מה שיש לי (המכונית שלי, הבית שלי, הפלאפון שלי), אני לא באמת מה שאני עושה (ההוראה, השירה במקהלה, העבודה עם אנשים), אני לא באמת מה שאני חושב (הדעות שלי, הדברים שחשובים לי, הדברים שמעצבנים אותי, הרעיונות והמחשבות שאני כל כך אוהב).
לא מזמן קראתי שוב את ספר "קהלת". רבים קוראים אותו כספר מדכדך ועצוב, אבל פתאום קראתי אותו כספר שמדבר על מה שחשוב באמת. "היה לי הכול", אומר קהלת, הלא הוא שלמה, "וזה רק משחק. זה לא באמת חשוב." אין שם חששות. אין סיבה שתחשוש שמשהו יפגע באישיות שלך כי האישיות שלך זה לא אתה. בין אם אתה מלך או קבצן- זה לא אתה. זה התפקיד שאתה מגלם בסיבוב הזה.
וההבנה הזאת, או יותר נכון התחושה הזאת, מילאה אותי בשלווה והשלמה עם הדברים. מין תחושה בסיסית שהכול בסדר. לא, זאת לא הייתה מחשבה. הרי בקלות זה יכול להיות אחד מהרובוטים האלו שרצים בראש- רובוט ה"הכול בסדר, אחי!", או אולי רובוט ה"אני נזיר זן מואר בחשיבות אין סופית". כשאני כותב שורות אלו זאת בהחלט מחשבה שרצה לי בראש. אבל אז זאת לא הייתה מחשבה אלא הרגשה עמוקה ובסיסית של חיבור מצד אחד ושל חוסר התקשרות מצד שני. להיות כאן, לשחק את המשחק עד הסוף, ובד בבד להיות מוכן להיפרד מהכול.
ואיך אפשר בלי להזכיר את המילה חמלה. סתם מילה שמציינת את היכולת להתרגש עד דמעות ממגע של עלים. לראות אחרים חיים מבעד לאוטומטים שלהם ולאהוב אותם בכל זאת. ליהנות מהחיים האלה ולהיות מוכן לאבד אותם. ליהנות ממה שיש וגם ממה שאובד, כי פשוט ככה זה. לצחוק ולבכות ביחד. עת למצוא ועת לאבד, אמר החכם באדם. ואולי הוא התכוון שיש לעשות זאת באותו הזמן בדיוק.
כי במקום הזה אין תלונות. בספר "כוחו של הרגע הזה", טולה כותב שיש לשים לב גם לטרוניות הקטנות ביותר. אני זוכר שזה צלצל לי כל כך נכון. הצלחתי לשים לב לתלונות הקטנות ביותר, והם היו לי מעין תמרורי אזהרה לכך שאני יוצא ממצב הסאטורי. יש את מה שיש, ואין את מה שאין. זאת באמת קלישאה, אבל היא עדיין נכונה. וכשאתה מגיע אל החיים בצורה כל כך נקייה ודלת ציפיות אתה מקבל הרבה הפתעות מדי יום ומרגיש הכרת תודה גדולה על כך שאתה חי. הדברים מפסיקים להיות מובנים מאליהם והופכים להיות שורה של מתנות.
יש התפתחות אחר כך. החוויה הזאת היא לא הסוף לכל. זה לא סוף המשחק. הייתי רוצה להאמין שאני יותר מודע לעצמי ואני מפותח יותר מבחינה פנימית ואולי גם חיצונית. אבל איכשהו הדברים האלה לא קשורים אחד לשני- התפתחות רגשית ו"רוחנית" (מה שזה לא יהיה). אז היום אני מתגעגע מפעם לפעם, ובעיקר אומר הרבה תודה על ההזדמנות שניתנה לי.
בסרט אמריקן ביוטי, סרט אהוב בזכות עצמו, יש קטע שממש ממחיש את החוויה. כמעט בכל פעם אני בוכה בו מחדש.
