בינות למילים

כמה יתרונות יש במילואים. אחד מהם זה טלויזיה. אין לי אחת כזאת בבית, ולכן כבר הרבה זמן לא עשיתי שני דברים: לא ראיתי חדשות ולא ראיתי את תוכניתו של חיים הכט.

אז הנה תקציר ביקורת הטלויזיה שלי במילה אחת: חרא.

החדשות הורכבו מקוקטייל של 30% חדשות (כלומר- דיווח מפורט על כל מה שרע, מכוער, צעקני, אכזרי, מתועב, מדמם ופונה לצד הנמוך של האדם) ו-70% בידור (כלומר- כתבות רקע עלובות על נושאים קיקיוניים, על רקע מוזיקה שאומרת לך בדיוק מה להרגיש ומתי, שחס וחלילה לא יזיזו אותך יותר מדי מהכיסא אלא מקסימום יגרמו לך לצקצק בשביעות רצון). תקציר החדשות בשתי מילים: דני רופ. נחמד, אבל לא באמת הכרחי.

את התוכנית של הכט, "מה אתם הייתם עושים?", כבר לא ממש יכולתי לראות. כלומר, אחרי כשתי דקות לא יכולתי לצפות בה פיזית. היא הכעיסה אותי מעבר לכל שיעור. בעיני, יש כאן חציית גבול שערוריתית למדי. בתוכניות ריאליטי המשתתפים בוחרים להשתתף בתוכנית. אם הם רוצים שחבורת מפיקים תאבי בצע יעשו עליהם מניפולציות ויתעללו בהם פיזית ונפשית- ניחא. זכותם להשפיל את עצמם. אבל הכט לוקח אנשים שמעולם לא הסכימו לדבר שכזה, שם אותם בסיטואציה קשה מאוד, ועוד מעז ברוב חוצפתו למנות את עצמו לשופט העליון של התנהגות נכונה ולא נכונה. מה לגבי האנשים האלה? האם מישהו חושב על ההשלכות הפסיכולוגיות של אירוע כזה? האם זה מוסרי לקחת אנשים שלא הסכימו להשתתף בניסוי שכזה, ולהכריח אותם, בלית ברירה, ליטול בו חלק? מילא מילגרם, הוא לפחות עשה זאת בתואנה מדעית. אבל כאן מר הכט היקר עושה את זה בשביל כסף. רייטינג. צהוב בעיניים. ואני לא קונה את התירוץ של "להרביץ בעם ישראל תורה ומוסר". מי לכל הרוחות והשדים מינה אותך להיות המצפון של המדינה? מי לעזאזל נתן לך את הרשות להתעלל בעוברי אורח תמימים ולבדוק כביכול את מוסריותם, לפי קריטריונים אותם אתה קבעת מראש? מי הרשה לך להפוך את כולנו למשתתפי ריאליטי פוטנציאלים מבלי ידיעתנו?

לאט לאט חושינו קהים, ואנחנו מקבלים יותר ויותר את מה שדוחפים לנו לעיניים כמובן מאליו. לילה טוב, כולם.

כנראה שאני צרכן

אומרים שאם מישהו ניגש אליך וקורא לך חמור, אתה צריך להתעלם ממנו. ניגש שני וקורא לך חמור, תן לו אגרוף בפרצוף. אם מגיע שלישי- כדאי שתלך לחפש לעצמך אוכף. ככה הרגשתי השבוע. חשבתי שאני אזרח במדינה. כנראה שטעיתי. קוראים לך צרכן בפעם השלישית- כדאי שתלך לאיקאה.

זה התחיל עם אשתי. היא הלכה לרופא שלה, ומיד אחרי שאמר לה שהיא צריכה לעשות ניתוח הוא הוסיף, בלי להתבלבל לשניה, שאם יש לה ביטוח בריאות פרטי, הוא עצמו יוכל לבצע את הניתוח צ'יק צ'ק. את התור לפגישה הבאה הוא רשם לה, דרך אגב, על פתק שעליו מתנוססת פרסומת לחברת תרופות. פעם ראשונה.

זה המשיך עם טלפון מקופת החולים שלי. אה, סליחה, כבר לא קוראים לזה קופת חולים. קוראים לזה "שירותי בריאות כללית" (קשה להאמין שפעם היא הייתה הסתדרותית…). בכל אופן, הבחורצ'יק בצד השני מנסה לשכנע אותי לשדרג לפלטניום, או פלוטוניום, או סנטוריון, או משהו כזה. משהו עם שם נוצץ שייתן לי הרגשה שאני לא כמו כולם. כי אצלנו, אתה והטחורים שלך מיוחדים. פלטיניום בתחת שלי, חולירות. רק תקראו את הכותרות האלו ותתחלחלו. בכל מקרה- פעם שניה.

קצת אחרי שהבנתי שאני לא אקבל כלום מקופת החולים, סליחה, מחברת שירותי הבריאות שלי, הלכתי לבית החולים לניתוח של אשתי. מחוץ לחדר הניתוחים יש מסדרון ובו מסך קטן שעליו מוצג הסטטוס של החולה- אם הוא כבר בניתוח, אם הוא בהתאוששות, דברים כאלה. נורא קשה להבין מי זה מי על גבי הלוח. רושמים שתי אותיות ראשונות של שם משפחה ושם פרטי, וארבע ספרות אחרונות של תעודת הזהות. אבל מתחת ללוח, בגודל גדול יותר מהמסך עצמו, יש מודעת ענק לחברה שאליה ניתן לשלוח מסרון, ולקבל בתמורה את מצב החולה בכל רגע נתון. בעלות של שקל אחד. נפלא, לא?

פעם שלישית. תסלחו לי, אני צריך ללכת לאיקאה.

איך זה קרה לי, קיבינמט?

פשוט מאוד, טמבל. התבלבלת בכיוון. אתה רואה את השלט הגדול הזה "היסטוריה"? מדינה ואזרחים זה בכיוון ההוא. אתה צריך ללכת לשלט ההוא- "עתיד". הפאקצה החביבה הזאת תסביר לך.

שיעור אזרחות מקוצר ומעודכן לקראת שנת הלימודים הבאה

פעם, לפני המון המון שנים, בערך עשר, היה הייתה כאן מדינה. ובמדינה חיו אזרחים. כל האזרחים הסכימו ביניהם להתאגד ביחד, לשלם מיסים, לשרת בצבא ולהתנהג יפה, ובתמורה המדינה תדאג להם. המדינה היתה אמורה להתייחס אל כולם בצורה שווה, ולדאוג שבגדול יהיה בסדר. אתה יודע מה זה בסדר, לא? שמישהו יאכוף את החוק, שאם לא תהיה לך עבודה מישהו יעזור לך, שאם תהיה חולה מישהו יטפל בך, שמישהו ידאג לילדים לחינוך טוב… כאלה מין.

אבל זה היה פעם. לא מגניב בכלל. כאילו, פעם אנשים סתם חיו. היה להם בטח נורא משעמם. הם האמינו בכל מיני סיפורים על להתנדב, ולעשות צבא ומילואים, ולשלם מיסים וכאלה. אפילו היה איזה אמריקאי שאמר פעם "אל תשאל מה המדינה שלך יכולה לעשות למענך, אלא מה אתה יכול לעשות למען המדינה", מה שמראה שבתקופה ההיא פשוט לא הייתה להם תודעת שירות מפותחת. אבל גם לא היה להם "הישרדות", ו"כוכב נולד", ו"האח הגדול". גם האמנות היתה נורא לא מפותחת.

אז היום יש משהו חדש. ברוכים הבאים למדינת ישראל 2.0: חבילת השירותים והאפליקציות שתמיד רצית! כבר אין כאן אזרחים. יש צרכנים. פעם חשבו שאנשים שווים זה לזה, אבל המדע המודרני התקדם נורא והיום אנחנו יודעים שזה לא נכון. יש משהו מאוד מאוד חשוב שמבחין ביניהם: כסף! רוצה דברים? בטח- אם אתה יכול לשלם עליהם. הכול היום זה צרכנים. פעם אנשים הקשיבו למוזיקה, הסתכלו על תמונות, שתו מים, דיברו בטלפון. היום זה הרבה יותר מעודכן- הכול צרכנים: צרכני מוזיקה, צרכני אמנות, צרכני מים, צרכני תקשורת.

וגם, המדינה זה לא בדיוק מדינה. זה בעצם ארגון כלכלי. כי אם יש כל כך הרבה צרכנים צריך שיהיו יצרני מים, יצרני בטחון, יצרני חינוך וכל זה. בכלל, השם הזה של "מדינת ישראל" זה מה זה פאסה. בואו נעשה קמפיין, וניתן לכולם חוויית מותג אחרת לגמרי. נקרא לזה "איזראל אינקורפורייטד", ונעשה לוגו יפה באותיות באנגלית, ממש כמו שבזק עשו. הרבה יותר קונסיומר אוריינטד. תמיד אמרנו שכל הבעיות שלנו בעולם זה רק עניין של הסברה.

אז איפה היינו? אה, כן. הפרטה. אז "איזראל אינקורפורייטד", כמו כל חברה, רוצה לעשות כסף. ויש לה המון נכסים ועניינים, והיא יכולה למכור אותם ולעשות מכה, או אקזיט בעברית. לספק מים לכולם? דאגה לחלשים? חינוך? בטחון? משטרה? בתי כלא? שטחים ירוקים? חופים? מ-ל-א נכסים שאפשר להפוך להון זמין.

האזרחים לא שודרגו רק בקטע של צרכן. עכשיו- כל אחד מהם הוא גם יצרן. אבל המילים צרכן ויצרן לא כל כך קשורות כאן. יותר מתאים קונה ומוכר. כל אחד מאתנו הפך גם למוכר או משווק של משהו. כי מה שאתה מוכר קודם כל זה את המוצר החשוב ביותר: את עצמך. פעם היה מלא דיבור על להיות ביחד עם אנשים אחרים ולחיות ביחד וכאלה. זה אפילו היה מותג ייחודי לישראל, אבל זה לא עבד. היום זה יותר בקטע של להתחבר לעצמך ולהוציא את הייחודיות שלך. נניח, הייחודיות שלי זה שאני מאותגרת שכלית, אבל היום זה הרבה יותר פופולרי משהיה בעבר. היום יש הרבה יותר סובלנות לזה.

ולסיכום

וואלה. תודה לך. סידרת לי את הראש. יש אזרחות פלטיניום? אני רוצה לשדרג, אחרת אני עובר למתחרים.