כרגע אני יושב לכתוב בחוסר רצון. בואו נסתכל לרגע על המשפט הזה. עובדה אחת היא שאני כותב. יש כאן עשייה כלשהי. משהו קורה. עובדה אחרת היא שמשהו בשם "אני" עושה את הפעולה, או מפקח עליה, או שיש לו קשר כלשהו לעניין. ועובדה נוספת היא שאותו "אני" מרגיש חוסר רצון לעשות את העשייה הזאת. מערכות מורכבות, אנחנו. יש בי חלק שעושה משהו, וחלק אחר שקצת מתנגד, וחלק נוסף שדוחף את העשייה קדימה, ועוד חלקים אחרים שאליהם אני בכלל לא מודע. זוהי חוויה שכל אחד מאתנו מכיר. אבל מה לעזאזל קורה כאן?
אז בואו נעיף מבט על הרצון האנושי. הגעתי לשאלה הזאת משני כיוונים. אחד הוא הכיוון של האימון. באימון השאלה המרכזית ביותר היא: "מה אתה רוצה?" פעמים רבות היא לא רק הבסיסית ביותר אלא גם רבת העוצמה ביותר. ממקום של תלונות, השלכות והאשמות היא מפנה את זרקור תשומת הלב לאדם עצמו ומבקשת לקחת אותו הלאה. אבל, כפי שכולנו יודעים, הדברים לא נגמרים שם. מכיוון שאנחנו מערכות מורכבות. יש בנו רצונות סותרים השייכים לרבדים שונים בעצמנו. הכיוון השני הוא החינוך. בחינוך וולדורף כוחות הרצון הם נושא מרכזי וחשוב מאוד. בעצם רוב החינוך המודרני, אומר שטיינר, צריך לעסוק בחינוך של הרגש והרצון, ולא רק של החשיבה.
כוח הרצון, The Will, היה מושג פופולרי למדי בפילוסופיה ובפסיכולוגיה של תחילת המאה העשרים (ע"ע "העולם כרצון ודימוי" של שופנהאואר, כוחות הרצון והלא מודע אצל פרויד ואחרים), אבל דעך באופן מעניין למדי עם הזמן. כך שהיום לדבר על כוחות רצון זה משהו שהוא די, איך לומר, מיושן ולא ברור. אז הבה ננסה לעשות סדר. מה זה בכלל "רצון" ו"כוחות רצון"?
רוצים קפה?
אני רוצה שמשהו יקרה. בואו נאמר שאני רוצה להכין לעצמי כוס קפה. רק מהמשפט הזה אפשר ללמוד על כמה תכונות בולטות של הרצון. הראשונה היא שזוהי פעולה של האני, מהות המייחדת אותנו ביחס לדברים אחרים בעולם. לחפצים דוממים, לצמחים ולחיות, למשל, אין אני. האדם הוא היצור היחיד שיכול לומר "אני". השניה היא הקשר שלו לעשיה. זה עדיין לא קרה, אבל יהיה רגע שבו זה יתממש (או לא), והרגע הזה תמיד יהיה ההווה. השלישית היא הנטייה שלו כלפי העתיד. רגע המימוש נמצא בעתיד, או שהכיוון שלו הוא כלפי העתיד. השלישית היא היכולת שלי לדמיין את זה קורה. כשאני אומר את המשפט אני יכול לשוות לנגד עיני את הקפה מהביל על השולחן, להריח אותו, לחוש את טעמו. אני יוצר לעצמי תמונה פנימית של הרצון שלי. ועוד עניין אחד. לא ממש שמתי לב לרצון שעלה בי. הוא היה כמעט אוטומטי- בא לי קפה, יאללה קפה. כאילו עלה מאיזושהי תהום עמוקה וצף אל פני המים.
ואז אני הולך למטבח ומכין לי קפה. בגדול אני לא ממש מודע למה שאני עושה. יש לי תמונה כללית של העניין, אבל כל כך הרבה חלקים ממנה כבר אוטומטיים. אני לא מודע לאופן בו אני אוחז בכוס, מניח את הכפית, מערבב את המים, מחזיק את הגוף שלי, נושם, מאזן את את הכוס בתוך היד, שומע את צליל הקומקום… אפשר לומר שבין הרגע שבו קמתי מהמחשב ועד לרגע שבו חזרתי אליו, רוב הזמן הייתי "על אוטומט". כאילו שלא באמת הייתי נוכח שם. כאילו שישנתי בזמן שהייתי ער. לעשייה עצמה, כך אפשר להרגיש, יש קשר פרדוקסלי עם שינה. כלומר, אנחנו לא לגמרי מודעים בזמן שאנחנו עושים דברים. לעיתים יותר, לעיתים פחות, וזה תלוי במידת הריכוז שלנו, איכות ההקשבה שלנו לעצמנו ואופי המטלה, אבל בדרך כלל עשייה כוללת בתוכה חוסר מודעות. אם אני נהנה בעשייה, מאפיין של עשייה מוצלחת, כמובן, אני לא מרגיש את הזמן שעובר. אני לא מודע לו. אני לחלוטין שוקע בתוך הדבר ומאבד את עצמי.
אחר כך אני יכול לחשוב על זה. אני יכול לתהות למה בעצם רציתי קפה ולא תה, לנזוף בעצמי על כך שלא הייתי מספיק מודע לגוף שלי בזמן הכנת הקפה, אני יכול לשים לב שחשבתי על הרבה דברים אחרים במקביל, אני יכול לציין לעצמי שבפעם הבאה רצוי שאוסיף יותר חלב וכו'. ומה קורה כאן? קודם כל אני מתייחס לעבר. דבר נוסף הוא שאני מנתח את מה שהיה, מה שדורש ממני להפעיל ריחוק וניתוק- אני מתנתק ממה שהיה וגם מעצמי כדי לבחון את הדברים. כשאני חושב על זה אני לא משתמש בדימויים. אני משתמש בזיכרון של הדברים שהיו, ובעיקר במושגים מופשטים. אני מדבר עם עצמי על מה שהיה- משתמש במילים המייצגות את החוויה של מה שהיה. אם אני חושב על זה, בדרך כלל לא אדמיין את זה או ארגיש את זה מחדש.
ועכשיו לשטיינר. קודם כל הרצון הוא כוח. אנרגיה שעולה בנו, איתה אנחנו נולדים ואותה מפתחים, כמו שריר. בנפש יש שלושה כוחות כאלה: חשיבה, רגש ועשייה, או רצון. שטיינר מחבר את הרצון לעשייה, אבל הוא גם מנגיד אותו לחשיבה. מדוע הרצון מנוגד לחשיבה? בעצם כשאנחנו עושים דבר מה, כשאנחנו מפעילים הלכה למעשה את הרצון שלנו, אנחנו לא מודעים לגמרי. האיכות המרכזית של החשיבה היא הפרדה, ריחוק, מודעות. אנחנו מתרחקים מדבר מה כדי לבחון אותו, להתבונן עליו. ואילו האיכות המרכזית של העשייה היא שאנחנו בתוך הדבר עצמו, שאנחנו מאבדים את עצמנו בתוך העשייה. בחשיבה אנחנו הכי ערים, מודעים לעצמנו. ברצון, בעשייה, אנחנו הכי ישנים, לא מודעים לעצמנו. וברגש, דרך אגב, אנחנו כמו במצב של חלום- מצב ביניים של מודעות חלקית, בין עירות לשינה. פסיכולוג אחד ששירת במלחמת לבנון סיפר לי שהדבר הפרקטי ביותר לטיפול מיידי בנפגעי הלם פוסט טראומטי הוא פשוט לתת להם לעשות דברים. אחד הטבחים סבל מהלם לאחר הפצצה על הגדוד שלהם. הדבר הראשון שהוא אמר לו לעשות זה לחזור ולעזור במטבח. אם הוא היה מתחיל פסיכואנליזה במקום הוא רק היה מחמיר את הטראומה- משחזר אותה, מסבך אותה בנפתולי החשיבה, מעצים אותה מתוך תשומת לב ומודעות לפצע. במקום לדבר על זה- לעשות. להירדם אל תוך העשיה, להתנתק מהעבר ולהיכנס לתוך מה שצריך לעשות בהווה ובעתיד. אחר כך יהיה זמן ומקום לפתוח את הפצע ולטפל בו.
החשיבה והרצון הם יסודות מנוגדים. כפי שהדגמתי ביחס להכנת הקפה, החשיבה שייכת יותר לעבר, להפרדה (אנטיפתיה), לזיכרון ולמושגים מופשטים. הרצון קשור יותר לעתיד, לחיבור (סימפטיה), לדמיון ולדימויים תמונתיים. אני יודע מה אתם רוצים לומר. כן, כמובן שעולים בי רצונות בחשיבה שלי. אני רוצה לחזור הביתה, אני רוצה לכתוב את הרשימה הזאת, אני רוצה לתכנן את לוח הזמנים למחר. הרצון יכול להכנס לתוך החשיבה, כפי שהחשיבה יכולה להיכנס לתוך הרצון- ואז העשייה תהיה יותר ויותר מודעת. העניינים לא כל כך חדים וחתוכים, והם גם משתנים עם הזמן. אבל על כך עוד מעט.
איפה אתה רוצה, בבקשה?
ביטוי חדש בא לעולם: "בא לי". שתי מילים קטנות ומעצבנות. אני נשבע לכם שכשאני הייתי ילד לא שמעתי את הביטוי הזה נאמר. היום זה ביטוי מקובל. יש הרבה ביטויים שונים, שמביעים סוגים שונים של רצונות. הביטוי "בא לי" משקף סוג של רצון אחד. יש עוד הרבה: "אני רוצה", "מתחשק לי", "הלוואי שזה יקרה…", "אני מתכוון שזה יקרה…" וכו'. כמו שאמרתי בהתחלה, אנחנו מערכות מורכבות. ולמערכת שלנו יש רצונות שמגיעים מחלקים שונים של עצמנו. אז השאלה היא לא רק "מה אתה רוצה?" אלא גם "איפה אתה רוצה את זה?"- איזה חלק ביישות שלך רוצה את הדבר הזה?
(הערה קטנה אך חשובה- מי שמכיר את החלוקה שעשה שטיינר של היישות האנושית עשוי להיעזר בכותרות הבאות. עם זאת אפשר להבין את תוכן הדברים גם מבלי להבין את הכותרות.)
- אינסטינקטים: הרצון של הגוף (הגוף הפיזי)
נתחיל בגוף. אם אזרוק לעברך כדור, אתה תתפוס אותו מתוך אינסטינקט. התגובה תהיה מהירה יותר ממהירות המחשבה שלך. המחשבה רק תעכב ותסבך אותך, אם היא תצוץ באותו הרגע. האיילה שרואה אריה לא עוצרת כדי לחשוב ולשקול את העניינים. היא פשוט רצה- וטוב שכך. זהו החלק המתוכנת ביותר שלנו. הרצון של הגוף הוא האינסטינקטים שלנו. בהרבה תחומים, כמו אמנויות לחימה, נגינה, נהיגה וכו', מהות הלימוד וההתמקצעות היא להעביר את התגובות ממצב של מחשבה ומודעות עצמית לתגובות שהם כבר אינסטינקטים- קורות מעצמן במהירות וללא מחשבה. זהו גם הרובד הביהיביוריסטי ביותר שלנו. שפת גוף היא דוגמא קלאסית לאפשרות להשתמש ברובד הזה בצורה פרקטית ולעיתים מניפולטיבית מאוד, דווקא מכיוון שברובד הזה המודעות שלנו היא בדרך כלל הנמוכה ביותר.
- דחפים: הרצון של גוף החיים (הגוף האתרי)
פרויד הוא זה שהבחין ודיבר באופן נרחב על דחפים. אצלו יש שניים: דחף יוצר, דחף החיים, ארוס, ודחף הורס, דחף המוות, טנטוס. גם ברמה הזאת אנחנו לא מודעים לרצונות שלנו. פרויד תיאר את הדחפים כמעין תיבה שנמצאת בתוכנו, סגורה במנעול, ואנחנו לא יודעים מה יש בתוכה. ממש תיבת פנדורה. תיבת הפנדורה הזאת קבורה עמוק בתוכנו ומלווה אותנו למעשה כל חיינו. השדים והכוחות שקבורים שם יכולים לעלות אל פני השטח וליצור דברים משונים למדי. כך פרויד מביא מקרה מעניין של גברת, שכמעט והשליכה עצמה בהתקף פניקה אל מול כרכרה נוסעת. היא ניצלה ברגע האחרון ונילקחה לדירתו של האדון בכרכרה. לפי הפרשנות של פרויד היה זה דחף לא מודע של משיכה מינית כלפי האדון בכרכרה, שגרם לה לעשות מעשה חסר הגיון ומסוכן. כמובן שהדחפים כשלעצמם אינם מוסריים או לא מוסריים. רק כשאנחנו חושבים עליהם הם נהיים כאלה. על פי שטיינר המקור של הדחפים שלנו הוא בעצם כוח החיים שבנו: אלימות, תוקפנות, מיניות, הרצון לשרוד- כולם כוחות עוצמתיים שמשותפים לנו ולממלכת בעלי החיים ונובעים מהאנרגיה האדירה של החיים עצמם. לאחרונה קראתי את "אלנבי", רומן מאת גדי טאוב, שעוסק בחיי הלילה של תל אביב. אם אתם רוצים לדעת מהם חיים המבוססים על דחפים ויצריוּת- קיראו את הספר. עונג וכאב הם היסודות השולטים כאן. ככאלה, משתמשים בדחפים בפרסומות כדי לעורר רצונות שונים אצל צרכנים. למשל: "Do what feels good", בפרסומת של דיאט קוקה קולה. הרעיון הוא שוב ביהייביוריסטי- לחבר את המוצר לתחושת עונג או כאב.
- תשוקות: הרצון של גוף\נפש התחושה (הגוף האסטרלי)
אני בשלן קטן מאוד, אבל יש לי מתכון מיוחד שאני המצאתי. הוא מורכב מקוסקוס, מלפפון ועגבניה, טונה ו… צימוקים. בעיני רבים זה נחשב לתועבה קולינרית. אני מת על הסלט הזה. זאת דוגמא למה שאני מתכוון במילה "תשוקה". ייתכן שעדיף לומר- "חשק", מכיוון שתשוקה היא משהו שיותר משוייך לדחפים. החשק הוא אישי, ועשוי להשתנות עם השנים. בעבר אשתי לא אהבה חצילים. היום היא מתה עליהם. פעם אהבתי לימודים אקדמיים. היום קצת פחות. זאת לא בדיוק גחמה. ההעדפות האישיות שלנו הם לא משהו חזק כמו דחפים, והם לא הרסניים או מגוננים, אבל הן מייצגות חלק בתוכנו שמאפיין אותנו, בדרך כלל בגיל או בשלב בחיים שבו אנחנו נמצאים. ואולי הכי חשוב- לחלק הזה שבתוכנו אנחנו כבר די מודעים. אנחנו יודעים מה ההעדפות שלנו, מה מתחשק לנו ולְמה מכוונת התשוקה שלנו.
שתיתי את הקפה שלי. למה שתיתי אותו? בוודאי היה לי מניע כלשהו, סיבה כלשהי. לסיבות האלו אני בדרך כלל מודע יותר. הן נראות לי הגיוניות יותר מהדחפים או התשוקות. "לא סתם שתית קפה", אומר לי השכל. "וודאי היית עייף ורצית זריקת מרץ." ואולי הוא ימשיך ויטיף לי מוסר- "באמת שאתה לא צריך להכניס את הקפאין הזה למערכת שלך." בתרבות ובתקופה בה אנחנו חיים, רובנו מאוד מודעים למניעים שלנו ברובד הזה. זהו ההסבר הרציונלי, ההגיוני, למעשים שלנו. אך כמובן, כפי שכבר פרויד אומר לנו, אם נערוך בדיקה רצינית של המניעים שלנו, נגלה שההסברים האמיתיים עשויים להימצא במקום אחר.
המניעים הם לא רק הסברים לעבר. הם גם קשורים לעתיד. אם תשאל מישהו "מה אתה רוצה?" בדרך כלל תקבל תשובה שהיא ברמה הזאת- הרמה השכלית. היא תהיה רציונלית, הגיונית, נכונה. אולי היא גם תהיה מה שאתה רוצה לשמוע, או מה שנכון להגיד באותה סיטואציה. זוהי הרמה שבה אנחנו הכי מודעים לרצון שלנו, אבל למעשה זהו רצון שטחי למדי. האני שלנו מאוד מושפע מאמונות ודעות וניתן לשינוי בקלות. מכירים את זה שאתם קובעים יעדים, שנשמעים נכון והגיוניים, ואז לא עומדים בהם? "זהו! אני עושה דיאטה!" או "ממחר אני אתחיל לחפש עבודה בעיתון." או "אני אסיים את העבודה לאוניברסיטה עד יום שני"- כולם משפטים שהשכל מוֹכר לנו, אבל אם לא רתמנו כוחות רצון בחלקים אחרים שלנו, רוב הסיכויים שההחלטות האלו יושלכו מהר מאוד לפח האשפה הפנימי שלנו, ושנתעורר למחרת כשאנחנו אומרים לעצמנו "לא נורא, מחר מתחילים דיאטה…". זוהי גם הסיבה שבפרסום לעיתים נדירות ינסו לשכנע את הצרכן באופן רציונלי.
- משאלות: הרצון של רוח העצמי
לעיתים אנחנו נכנסים ללולאות של "הלוואי ש…". הלולאות הולכות לשני כיוונים שונים בזמן- עבר ועתיד. בואו ניקח שתי דוגמאות שונות: "הלוואי שלא הייתי מכניס את הקפאין הזה לגוף שלי", "הלוואי שאצליח לשמור יותר על הגוף שלי". האחת מכוונת כלפי העבר, והיא מוחשית יותר. והשניה מכוונת כלפי העתיד, והיא כללית מאוד ומופשטת. אנחנו מביטים על מה שעשינו בעבר, ומכוונים שוב את מבטנו לעתיד. הפער הזה יוצר בנו משאלה. המשאלה היא לא דבר מה שטחי. אם נעשה חקירה מעמיקה של עצמנו, נגלה שיש זרמים משותפים לכל המניעים שלנו. המניעים משתנים לאורך חיינו, אבל באופן עמוק יותר, או גבוה יותר, לכולם יש משהו משותף- משאלות. אלו הרצונות היותר גבוהים שלנו, שבמהותם לא משתנים לאורך חיינו. זהו הד.נ.א. הייחודי שלך. ברמה הזאת אנחנו יכולים לחשוף את הדברים המהותים שבלעדיהם אנחנו לא יכולים להתקיים. באימון מכנים אותם ערכים.
המילה משאלה בעברית משקפת משהו מעניין. המשאלה מתחילה משְאלה. היא יכולה להתחיל משאלה המכוונת לעבר: "למה עשית את זה?" או משאלה המכוונת לעתיד: "מה אתה רוצה שיהיה?". אבל האמת היא הקשר שבין שני הדברים- בין מה שהיה למה שיהיה. הבנת הקשר הזה חיונית. מה באמת מניע אותך בחיים האלו? מה אתה רוצה? האם זה כסף? מכונית חדשה? זוגיות? כל אלו הן תשובות ברמה השכלית. אבל אם נחקור מה הדברים האלו באמת ייתנו לך, נגלה דברים שונים למדי. מה זה ייתן לך כשתהיה לך זוגיות? האם זאת תהיה שלווה? ריגוש? יציבות? ומה זה בשבילך שלווה? מה זה אומר עבורך? אלו הערכים שלך- הדברים שאתה באמת רוצה שיהיו נוכחים בחיים שלך. ערכים הם דברים מאוד אישיים. קשה לבחור אותם מתוך רשימה. הם המנוע שלך. אלו הדברים שאתה חייב שיהיו בחייך, שאליהם אתה באמת שואף- אלו המשאלות הפנימיות העמוקות ביותר, או הגבוהות ביותר, שלך.
- כוונות: הרצון של רוח החיים
כשאנחנו חיים את הערכים שלנו, אנחנו חיים מתוך כוונה. בניסוח אחר: כשאנחנו חיים את המשאלות שלנו, אנחנו חיים מתוך כוונה. הכוונה היא משהו מוחשי יותר ממשאלה, אבל מוחשי מבחינה פנימית. למרות שברמה הרציונלית אתה אולי לא יודע איך הדבר שאתה רוצה ייראה, הכוונה שלך יודעת בדיוק את זה. שטיינר מדבר גם על תחום זה כמצוי בתוך התת מודע. אתה אולי לא יודע איך הדברים צריכים להיראות לפי העתיד הטוב יותר שאתה משרטט לעצמך, אומר לנו שטיינר, אבל יש בתוכך מרכיב שיודע בדיוק את זה. והמרכיב הזה, שנמצא בתוך התת מודע, בתוך ה"צל" או ה"כפיל" שלך, מצייר את ההגשמה של הדבר בצורה מאוד מוחשית ומדוייקת, גם אם אתה לא מודע לכך. כאן אולי כדאי לצטט את קרלוס קסטנדה, מתוך "מציאות נפרדת":
"הכוונה היא לא מחשבה, או חפץ, או משאלה. הכוונה היא מה שיכול לגרום ללוחם להצליח גם כאשר מחשבותיו אומרות לו שהוא הובס. היא פועלת למרות הוותרנות והפינוק של הלוחם. הכוונה הופכת אותו לבלתי פגיע. הכוונה היא מה ששולחת את המכשף דרך קיר, דרך החלל, אל האינסוף."
או מתוך המשנה (סדר מועד, מסכת ראש השנה פרק ב,ה):
"כיוון ליבו, וזה לא כיוון לבו, זה שכיוון ליבו -יצא, וזה שלא כיוון ליבו- לא יצא, שאין הכל הולך אלא אחר כוונת הלב"
הכוונה היא החיבור של האדם אל עצמו ואל העולם, ברמה עמוקה ביותר.
- החלטות: הרצון של אדם הרוח
ההחלטה היא המימוש של הכוונה. זוהי הסגירה הפנימית של המעגל- ההחלטה לעשות דבר מה. אין זה משנה מה המעשה עצמו. העשייה עצמה חשובה, מתוך שלמות הכוונה. או במילים אחרות: עשייה מתוך כוונה טהורה. הכוונה היא הזרע, וההחלטה היא העץ שגדל בעקבותיה. וכך מתאר את העניין שטיינר, ב"כיצד קונים דעת העולמות העליונים", בפרק החמישי שעוסק בתנאים לאימון איזוטרי (תרגום שלי):
"כל החלטה היא כוח, וגם אם הכוח הזה לא הביא לתוצאה מיידית בנקודה שבה הוא הופעל, הוא עדיין עובד בדרכו… כשהוא [המתקדש] לא נרתע מהכישלון, הוא לעולם לא יתעייף מהניסיון המתמיד לתרגם החלטה למעשה. ובאופן זה הוא יגיע לרמה בה הוא לא יצפה לראות את התוצאה החיצונית של פעולותיו, אלא פשוט יסתפק בעשייתן. הוא ילמד להקריב את פעולותיו, אפילו את כל יישותו, לעולם, לא משנה באיזה אופן יקבל העולם את קורבנו."
אז מה עושים עם זה?
- בדוק היטב את מה שאתה רוצה- בעידן הרציונלי שבו אנחנו חיים אנחנו הכי מודעים לחשיבה שלנו. כל התרבות שלנו מחנכת מעל הצוואר, וקצת שמאלה. אבל כמו קרחון, רק מעט נמצא מעל לפני השטח. הרוב נמצא מתחתיו. לכן יש לטפל ברצון בכל החלקים, לא רק ברצון של השכל.
מניעים
תשוקות משאלות
דחפים כוונות
אינסטיקנטים החלטות
[------------גוף-------------][------------נפש---------][-----------רוח-----------]
- בדוק היטב מהם הצרכים שלך- "העמדות הפנים שלנו נועדו לא להסתיר את הרע והמכוער שבנו, אלא את הריקנות שבנו. הדבר הקשה ביותר הוא להסתיר משהו שלא קיים", כתב אריק הופר. מה אני מנסה להסתיר? אילו תשוקות יש לי שאני לא מקבל בחיי? שאני לא רוצה שיידעו עליהן? אילו דחפים עולים בי מפעם לפעם? מה אני צריך לספק בגוף שלי? לכל המכלול הזה, הצד הימני בקרחון, אני קורא צרכים. זה לא ממש מדויק, אבל זה עוזר להבחין בין זה לבין רצונות גבוהים יותר. אותם אנחנו בדרך כלל מבקשים להדחיק, להעלים מהעין. לא בהכרח, אבל פעמים רבות אנחנו מתעלמים מהם או מדחיקים אותם. הם לא יפים. לא מקובלים. רעים. בעיקר בעינינו. זוהי תהום שכשאנחנו מציצים לתוכה אנחנו נבהלים. מה אתה חושב שתמצא שם? צורך להיות מקובל? צורך להיות אהוב? צורך להרגיש חזק? צורך להיות חלש? פעמים רבות אנחנו מזהים את הצרכים שלנו בתור החולשות שלנו. "אני תוקפני מדי", "אני רגיש מדי לביקורת", "אני כל הזמן צריך שיאהבו אותי".
הרעיון הוא לזהות את מה שעולה בך, להכיר בו, ולקבל אותו. להיות איתו. לא להילחם איתו. רק משם אפשר באמת להתחיל ולעבוד על מה שקיים במחשכים- גם אם הוא לא מוצא חן בעינינו. בסופו של דבר, מה שנמצא שם, גם אם הוא תקוע, לא ממומש, מתסכל, לא פתור- הוא חלק מאיתנו. והוא גם חלק ממה שאחרים מסביבנו סוחבים. וזה ממלא אותנו בפליאה והנאה כשאנחנו רואים אחרים מקבלים את עצמם- על הגבהים והתהומות שבהם.
- הצב כוונות ומשאלות, לא רק יעדים- היעדים הם המטרות הרציונליות, ההגיוניות, מה שהגיוני שתרצה. במובן הזה הן גם מאוד שטוחות. מי לא רוצה כסף? זוגיות? בריאות? אבל אלו הדברים הברורים מאליהם, שמושפעים במידה הגדולה ביותר משהחברה והתרבות שסביבנו. חפצים, סגנון חיים, פנטזיות- הכל משווק לנו במידה אחידה. דיאטה, למשל. "כן, כן", אתה אומר לעצמך בפעם האלף, "אני צריך להוריד במשקל. זה באמת לא בסדר. מחר דיאטה." זה הדבר ההגיוני. זה ברור לכולם. גם לך. אבל אם זה לא בוער בעצמותיך, אם אתה לא מחוייב לזה, אם זאת לא משאלת הלב שלך, אם זאת לא הכוונה שלך, אם זאת לא ההחלטה שלך- הסיכוייים שלך להצלחה נמוכים הרבה יותר. וגרוע מזה- זה יהיה חלום קרטון שלא שייך לך בכלל. רגע, מי אמר שאני בכלל רוצה דיאטה? הפרסומת והפוטושופ?
אז מה כדאי לעשות? לבדוק מה עומד מאחורי מה שאתה רוצה. לראות בבהירות: מה אתה רוצה? מהי משאלת הלב שלך? מהי הכוונה שלך בחיים? מהי ההחלטה שלך לעשות עם זה? "אני רוצה…", "אני מייחל ש…", "אני מתכוון ש…", "אני מחליט ש…"- אלו מילות הקסם.
- התאמן בטיפוח מודע של הרצון- "חזרה בלתי מודעת מטפחת רגש; חזרה מודעת לגמרי מטפחת את כוח הרצון האמיתי, מכיוון שהיא מעצימה את כוח ההחלטיות והנחישות." (מתוך "ידע האדם", הרצאה IV). כל ההרגלים שלנו נוצרים מתוך חוסר מודעות או מתוך מודעות. אם אני בכל יום אוכל מול הטלוויזיה, נוצר כאן הרגל. אם אני לא מודע לו, אם לא בחרתי בו, הרי שהוא לא מודע. אין זה אומר שהוא טוב או רע- הוא פשוט לא מודע. הרגלים לא מודעים צצים וצומחים, ולעיתים שה להיפטר מהם, או להבחין במלוא התוצאות שלהם. הם נעשים מתוך זרימת החיים, כבדרך אגב. הרגלים מודעים הם אחרים. קשה יותר ליצור ולתחזק אותם. יש לטפח אותם בעדינות ובזהירות. הם דורשים, כמו שכל אחד מאתנו יודע, יותר כוח רצון. והם נעשים קלים יותר עם הזמן. כשאני מודע להרגלים שלי, הרי שיותר ויותר אני יכול לבחור בהם, ולהיות מודע מה עובד עבורי ומה מחבל בי בהם.
- שאל את עצמך "איפה אני רוצה?"- תרגיל פשוט. הנה כמה שאלות לדוגמא: איזה חלק בי רוצה את זה כרגע? איזה חלק מתנגד? לאיזה חלק אני מקשיב יותר כרגע? את הדעה של מי שכחתי לבקש? עצם העלאת השאלה היא כבר דבר חשוב. אם יש לך קושי לקבל תשובה, אפשר לנסות להפליג לעתיד ולדמיין את עצמך אחרי שרצונך התממש. מה תרגיש אז? איזה חלק בך יהיה מרוצה? איזה חלק יהיה מרוצה פחות? עוד אפשרות היא להעשות את החלוקה שהבאתי לפשוטה יותר. אפשרות אחת היא חלוקה לחשיבה, רגש ורצון, במובן של מחשבות, רגשות ופעולות. האם מה שאני רוצה קשור יותר לחשיבה שלי? למה שאני מרגיש? האם אני מתלהב יותר מהפעולות שאעשה?האם כשאני מתאר את הרצון שלי, אני משתמש במילים הקשורות יותר לעניינים מופשטים ורעיונות (חשיבה), או שאני מתאר הרבה רגשות (רגש), או שאני חושב על הרצון שלי במונחים של פעולות ופעילות (רצון, או עשייה)?
כמובן שהחלוקה שהבאתי כאן היא לא חלוקה אמיתית. פעמים רבות קשה לנו להפריד בין חלקים שונים של עצמנו בחיי היום יום. מעבר לזה, הפעולה של הרצון נעה בין כמה מישורים בתוכנו. הכול בתוכנו מחובר זה לזה, בסופו של דבר. יחד עם זאת עצם הניסיון לראות חלקים בתוכנו עשוי לקדם אותנו לעבר הבנה מדוייקת יותר של הרצונות שלנו.
