היום בבוקר ריצה. אנשים של מוקדם בבוקר על הים. קצת אנשים של מאוחר בלילה רואים את הצד השני של הלילה. אני מאחר וקצת ממהר, ומצליח לתפוס את החולצות האדומות בדרך.
ובריצה השיחה מתגלגלת ביחד עם הרגליים ואנחנו נזכרים באירועים בהם רצים קרסו ממש לפני קו הסיום, והמשיכו בזחילה או בדידוי. ואני מתפלא- "כמה כוחות רצון צריך אדם שכזה? מה הניע אותו למאמץ כל כך כביר?"
דניאל, כהרגלו, מחכה כמה שניות, מעכל ואז עונה. "אני דווקא רואה את זה הפוך", הוא אומר. "אני חושב שכוח הרצון שלהם דווקא לא החזיק. כשהייתי תלמיד קרטה ביפן, העמיד אותנו המורה שעות ארוכות בקיבאדאצ'י (עמידת רוכב). אחרי כמה זמן אתה מרגיש שאתה לא יכול יותר. השרירים מתחילים לרעוד וקשה להחזיק. אז עברתי לעמידה. ואז המורה ניגש אליי ואמר: "דניאל סאן, אם היה לך את הכוח לעמוד, היה לך את הכוח להמשיך בקיבאדאצ'י!". וזה נכון. אם לא היה לי כוח בכלל, הייתי קורס על הרצפה.
זה לא מקרה שהשבירה הזאת מתרחשת בקילומטר ה-42 ולא בקילומטר ה-37. רגע לפני, המראה של קו הסיום מערער את כוח הרצון ושובר אותם."
וואלה. מעניין. כנראה שלפעמים דווקא קו הסיום הוא זה ששובר אותנו.
