בינות למילים

הייתי בהופעה של לאונרד כהן. לא, לא קניתי כרטיס ב-1500 ש"ח. יותר בכיוון של "אינסטנט קארמה", כפי שמישהו קרא לזה. באחת בצהריים אחותי מתקשרת. "רוצה לבוא איתנו להופעה של לאונרד כהן? יש לנו 4 כרטיסים וקובי לא צריך כרטיס." כאילו דא? וכך מצאתי את עצמי בשורה 23 מול הבמה, מתחכך בסלבריטאים ועשירי הארץ.

אקיצר, תוך כדי ההופעה הוא מדבר על ההורים השכולים, שלארגון שלהם נתרם חלק מהכסף במופע, והוא אומר שזה לא קשור לשלום, למרות שהלוואי ויגיע. אני מסתכל עליו, על הצניעות והכבוד שלו לעולם. אני מסתכל על כל ההפקה, מנגנון משומן ומדהים שעובד ברמה החומרית ביותר שיש כדי לקיים את יופי השירה. אני מסתכל על הסלבריטאים והעשירים מסביבי, שחלקם מקשקשים בפלאפון תוך כדי. אני מסתכל על שלטי "דיסקונט" מכל עבר. אני מסתכל על ההמונים המנפנפים בסטיקלייטים (הירוק של דיסקונט, כמובן. מיתוג, רבותיי, מיתוג). ואיכשהו כל זה זורק אותי פתאום לשאלה מהדהדת:

מה יהיה כאן אם יהיה שלום?

מה יישאר כאן אם נקלף מעלינו את קליפת המלחמה? מה אנחנו נהיה בלי הטובים לטיס, סיירת מטכ"ל והמוסד? מי נהיה בלי "המצב", מחסומים ומחבלים? מי נהיה בלי "בצלם", התנחלויות ואיום איראני? מה באמת יוותר מהעם היושב בציון?

תחשבו על זה לרגע ברצינות ובכנות, בבקשה.
וכמו שעלתה השאלה עלתה גם התשובה, המצערת. בואו נודה על האמת- לא הרבה. מה יישאר? בנקאים עשירים מצטופפים יחד בתא הכסף? סלבריטאים במקומות הטובים? פלאפונים? ריאליטי? תאונות דרכים? סטארטאפים? אמרתי לעצמי- "פאק. יודעים מה? לא מתאים לי שלום."

זה מזכיר לי את האבחנה המדהימה של מאיר שניידר בספרו "החיים כתנועה". הוא מספר שם על תופעה מעניינת בקרב נכים שבהם הוא טיפל.אחרי הרבה השקעה ומאמץ, כאשר סוף סוף הם הצליחו לעשות צעדים ראשונים מחוץ לכיסא הגלגלים, הם לפתע הפסיקו את הטיפול. האבחנה שלו היא שהם היו כל כך קשורים לזהות שלהם כנכים, שהאפשרות הריאלית של החלמה נראתה להם לפתע מאיימת. כמובן שהם כל הזמן דיברו על הרצון שלהם ללכת ולהשתמש ברגליהם, אבל כשזה נהיה אמיתי- הם פרשו. מי יישאר שם אם אוריד את הנכות מעצמי?

לא ברור לי למה חשבתי על זה דווקא בהופעה. קובי הציע פירוש מעניין. לאונרד כהן, אמר, מציג אלטרנטיבה גלותית אחרת לקיום יהודי. הוא יהודי במלוא מובן המילה. הוא מכיר את התנ"ך, מתרגם ממנו, מצטט ממנו ומושפע ממנו, והוא גם מחובר לגמרי לדתות אחרות- בודהיזם ונצרות. הוא מצליח בעולם, אבל לאו דווקא במקצוע יהודי מסורתי, אלא כמשורר וזמר. הוא יהודי ששומר על זהותו אבל גם אזרח העולם. הוא עוף מוזר אבל מיינסטרימי לחלוטין. וכאשר אני מסתכל על לאונרד כהן, הוא ממשיך ואומר, אני רואה אלטרנטיבה למה שצמח כאן בישראל או בחו"ל. סימון זהות שהוא לא גלותי קלאסי ולא ציוני. ולמול הסימון הזה אני שואל- מי אנחנו? מה יצרנו כאן מעבר למלחמה?

קודם כל תקראו את השיר. שווה.

כל חיי – ט. כרמי

כָּל חַיַּי אֲנִי מַנִּיחַ מַלְכּוֹדוֹת בְּצִדֵּי הַדְּרָכִים,

בְּחַדְרֵי בֵּיתִי, בַּאֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת – שֶלְּעוֹלָם לֹא אֶרְאֵן.

לְעִתִּים אֲנִי שוֹמֵעַ אֶת זַעֲקוֹת הַכְּאֵב שֶׁל חֲבֵרַי,

שֶׁל אִשְׁתִּי וּבְנִי, שֶׁל אוֹיְבִים קְרוֹבִים וִיְדִידִים רְחוֹקִים –

שֶלְעוֹלָם לֹא אַכִּירֵם. אִלוּ יָדְעוּ כִּי רַק אֶת צִלִּי שֶׁלִי אֲנִי צָד,

אוּלַי לֹא הָיוּ נוֹטְרִים לִי אֵיבָה, וְאוּלַי לֹא הָיוּ צוֹעֲקִים.

לעתים אני מקשיב לאנשים ואני שומע את הסיפורים שחוזרים על עצמם. לפעמים זה טמון במשמעות, בתוכן של הסיפור ובמבנה שלו, לפעמים בבחירת המילים ובניגון שלו. מלכודות קטנות.

הנה דוגמא להמחשה. את האימא של אשתי אני מכיר כמעט 16 שנה. מהר מאוד שמתי לב לדפוס משעשע. כמעט בכל ארוחה משפחתית יש מנה כלשהי שנשמטת מהתפריט, ונשכחת במקרר, במיקרו או בפריזר.  קראתי לתופעה הזאת "פינת המנה שנשכחה". תמים. לא כואב. אף אחד לא נחבל או נפגע. למען האמת, כולם צוחקים. אבל עדיין מלכודת. למה זה קורה פעם אחר פעם? מה המשמעות של זה? למה זה נמצא שם?

דוגמא אחרת. הפעם לסיפור של אותה ארוחה משפחתית. הסיפור של הארוחה יילך בדרך כלל כך: "לא היה לי שום דבר בבית. אילתרתי משהו. הנה מה שיצא." והארוחה תמיד מלאה, טעימה ומשביעה. אבל למה הסיפור מופיע פעם אחר פעם? מה זה אומר? למה המלכודת הזאת מונחת שם?

אני מכיר זוג שבכל שיחה עימו יעלה נושא הכסף. לא, אני לא מתכוון לזוג שאובססיבי בענייני כסף. הם לא. את אלה קל לזהות. מהם אתה חוזר הביתה ואומר: "וואו, רק על כסף הם חושבים?". אני מתכוון למשהו עדין הרבה יותר, משהו שאתה לא מבחין בו מייד. השיחה זורמת ואיכשהו עולה הכסף בהקשר כלשהו, אפילו לשניה אחת. לקח לי זמן לתפוס את העובדה שזה חוזר על עצמו, וזה מה שהופך את זה למעניין יותר. אני מכיר מישהו שבכל סיפור שלו יהיו טובים ורעים, איתנו ונגדנו. אני מכיר מישהו שבכל סיפור שלו יהיה ניחוח של תככים, של מאחורי הקלעים, של "מקורות יודעי דבר מסרו לי ש…". אני מכיר מישהו שכל סיפור שלו ינדוד באלף מחוזות ולא ינחת באף אחד מהם. אני מכיר מישהו ש… אני חושב שכבר הבנתם.

אני אוהב את המלכודות העדינות כי הן מותירות אותי עם סימן שאלה. למה זה נמצא שם? לאיזה כיוון זה מצביע?

ומעניין, כמובן, לחשוב על עצמי- איפה המלכודות העדינות שאני מניח לעצמי מבלי לראות? אני (אולי) מכיר את רוב הנושאים שעליהם עוד יש לי לעבוד. אני מכיר, פלוס מינוס, את המלכודות הגדולות, את אלו שגורמות לאחרים ליילל מכאב ולצעוק. אבל איפה המלכודות העדינות שאני מניח לעצמי, שדרכן חומק הצל שלי?

בָּאנוּ לְפַעְנֵחַ אֶת עַצְמֵנוּ, לְקלֹף אֶת עוֹרוֹת

הַנֶּפֶשׁ, לָדַעַת מַה נָּחַלְתָּ מֵאָב אוֹ מֵאֵם

וּמַה הוֹסַפְתָּ בַּגּוּף וּבָרוּחַ מֶשֶׁךְ נְדוּדֶיךָ, הֶלֶךְ מְאֹהָב

בְּשִירוֹ הַשוֹאֵב תַּחְבִּירוֹ מִתַּחְבִּירֵי-אַהֲבָה.

אָנוּ מְשַׁלְּבִים מַחֲשָׁבוֹת בַּמַּעֲבָר בֵּין אַשְׁמֹרֶת

לָאַשְׁמֹרֶת, עֵת הַגֶּשֶׁם הַטּוֹרֵד לַתְּרִיסִים מְאַדֵּו

בְּנוֹת-קוֹל שֶל בְּרָקִים הַמִּתְפָּרְקִים

עַל גַּג בֵּיתֵךְ. אֲנִי מֵקִיץ בְעוֹד יָדַי חוֹלְמוֹת

אֶת פְּסוּקֵי שִׁירַיִךְ

זה שיר שכבר הרבה זמן מושך אותי, מנענע בי צליל מוכר ובלתי מובן לחלוטין. ההתחלה מובנת ורציונלית, כמעט בנוסח של מיון חפצים בחדר מבולגן, וההמשך קסום ומיסטי, מהתל בך עם מילים שמתחמקות ממשמעות ברורה. והחלק האהוב עליי: האין נקודה בסוף השיר, שבכל פעם משאירה אותי תלוי על גג הבית ומרחף באוויר כשאני מחפש אחריה.

הַמִלִּים- תִּכְרְעוּ בֶּרֶך לִפְנֵי הַחַיִּים

הַמִלִּים- תִּכְרְעוּ בֶּרֶך לִפְנֵי הַמַּמָּשׁוּת

מַשֶׁהוּ בְּטֶרֶם הַמִלִּים, דְּמָמָה עֲמֻקָּה

נוֹכְחוּת עֲצוּמָה בְּטֶרֶם הַמִלִּים.

הַמִלִּים תִּכְרְעוּ בֶּרֶך וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה

בְּקֶשֶׁב בְּאֹמֶץ בְּאַהֲבָה

תַּעַבְרוּ לְמַרְגְּלוֹת הַמַּחֲשָבָה

תִּגְּעוּ בְּמַרְגְּלוֹת הָרֶגֶשׁ

וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה בְּחֵשֶׁק וּתְבוּנָה.

יש כאן סוג של אמירה על היחס בין מילים לעשייה, מעין תביעה לוויתור של המחשבה מול המציאות. המלים יכולות רק להיכנע, לכופף עצמן לפני הממשות, שהיא העשייה. אין כאן זלזול מוחלט אלא מעין הפרדה בין מלכויות. יש מחשבה, יש רגש, ויש עשייה, והמלים נוטלות צורה שונה בכל ממלכה. הן מחשבות עוברות, רגשות שנוגעים, אבל בעשייה הן לא קיימות, כי בממשות יש דממה עמקה, נוכחות עצומה- בטרם המלים. שיר קסום וכמעט מיסטי בפכחון שלו.