אז הנה תקציר ביקורת הטלויזיה שלי במילה אחת: חרא.

החדשות הורכבו מקוקטייל של 30% חדשות (כלומר- דיווח מפורט על כל מה שרע, מכוער, צעקני, אכזרי, מתועב, מדמם ופונה לצד הנמוך של האדם) ו-70% בידור (כלומר- כתבות רקע עלובות על נושאים קיקיוניים, על רקע מוזיקה שאומרת לך בדיוק מה להרגיש ומתי, שחס וחלילה לא יזיזו אותך יותר מדי מהכיסא אלא מקסימום יגרמו לך לצקצק בשביעות רצון). תקציר החדשות בשתי מילים: דני רופ. נחמד, אבל לא באמת הכרחי.

את התוכנית של הכט, "מה אתם הייתם עושים?", כבר לא ממש יכולתי לראות. כלומר, אחרי כשתי דקות לא יכולתי לצפות בה פיזית. היא הכעיסה אותי מעבר לכל שיעור. בעיני, יש כאן חציית גבול שערוריתית למדי. בתוכניות ריאליטי המשתתפים בוחרים להשתתף בתוכנית. אם הם רוצים שחבורת מפיקים תאבי בצע יעשו עליהם מניפולציות ויתעללו בהם פיזית ונפשית- ניחא. זכותם להשפיל את עצמם. אבל הכט לוקח אנשים שמעולם לא הסכימו לדבר שכזה, שם אותם בסיטואציה קשה מאוד, ועוד מעז ברוב חוצפתו למנות את עצמו לשופט העליון של התנהגות נכונה ולא נכונה. מה לגבי האנשים האלה? האם מישהו חושב על ההשלכות הפסיכולוגיות של אירוע כזה? האם זה מוסרי לקחת אנשים שלא הסכימו להשתתף בניסוי שכזה, ולהכריח אותם, בלית ברירה, ליטול בו חלק? מילא מילגרם, הוא לפחות עשה זאת בתואנה מדעית. אבל כאן מר הכט היקר עושה את זה בשביל כסף. רייטינג. צהוב בעיניים. ואני לא קונה את התירוץ של "להרביץ בעם ישראל תורה ומוסר". מי לכל הרוחות והשדים מינה אותך להיות המצפון של המדינה? מי לעזאזל נתן לך את הרשות להתעלל בעוברי אורח תמימים ולבדוק כביכול את מוסריותם, לפי קריטריונים אותם אתה קבעת מראש? מי הרשה לך להפוך את כולנו למשתתפי ריאליטי פוטנציאלים מבלי ידיעתנו?

לאט לאט חושינו קהים, ואנחנו מקבלים יותר ויותר את מה שדוחפים לנו לעיניים כמובן מאליו. לילה טוב, כולם.

מיד עמדתי לשלוח אותו לספריית הוידיאו הקרובה, אבל אז זה היכה בי. אין טעם- מכיוון שרוב הסיכויים שהסרט לא יהיה שם.

פעם ספריית וידיאו פעלה די דומה לספריה שמשאילה ספרים. נכנסת ויכולת למצוא מגוון של ז'אנרים ממגוון של תקופות. כך זה היה גם בחנויות הספרים.

המציאות היום שונה לגמרי. היום יש רק סרטים חדשים, ובכמויות. שורות על גבי שורות של אותו הסרט. כמו בחנויות הספרים, שבחלונות הראווה שלהם אנחנו רואים שורות על גבי שורות של אותו הספר בדיוק- הספר שחנות הספרים רוצה לקדם, מאינטרסים כאלו ואחרים. רוצה משהו אחר? למה בדיוק? אנחנו כבר נגיד לך מה נכון ומה טוב. עומק? איכות? יצירות מופת? סתם מגוון? לא אצלנו. אצלנו רק חדש, עתיר אפקטים ושטוח. כל כך שטוח. כמו שאמר מישהו, בהקשר אחר- ברוכים הבאים למדבר של הממשי.

אומרים שאם מישהו ניגש אליך וקורא לך חמור, אתה צריך להתעלם ממנו. ניגש שני וקורא לך חמור, תן לו אגרוף בפרצוף. אם מגיע שלישי- כדאי שתלך לחפש לעצמך אוכף. ככה הרגשתי השבוע. חשבתי שאני אזרח במדינה. כנראה שטעיתי. קוראים לך צרכן בפעם השלישית- כדאי שתלך לאיקאה.

זה התחיל עם אשתי. היא הלכה לרופא שלה, ומיד אחרי שאמר לה שהיא צריכה לעשות ניתוח הוא הוסיף, בלי להתבלבל לשניה, שאם יש לה ביטוח בריאות פרטי, הוא עצמו יוכל לבצע את הניתוח צ'יק צ'ק. את התור לפגישה הבאה הוא רשם לה, דרך אגב, על פתק שעליו מתנוססת פרסומת לחברת תרופות. פעם ראשונה.

זה המשיך עם טלפון מקופת החולים שלי. אה, סליחה, כבר לא קוראים לזה קופת חולים. קוראים לזה "שירותי בריאות כללית" (קשה להאמין שפעם היא הייתה הסתדרותית…). בכל אופן, הבחורצ'יק בצד השני מנסה לשכנע אותי לשדרג לפלטניום, או פלוטוניום, או סנטוריון, או משהו כזה. משהו עם שם נוצץ שייתן לי הרגשה שאני לא כמו כולם. כי אצלנו, אתה והטחורים שלך מיוחדים. פלטיניום בתחת שלי, חולירות. רק תקראו את הכותרות האלו ותתחלחלו. בכל מקרה- פעם שניה.

קצת אחרי שהבנתי שאני לא אקבל כלום מקופת החולים, סליחה, מחברת שירותי הבריאות שלי, הלכתי לבית החולים לניתוח של אשתי. מחוץ לחדר הניתוחים יש מסדרון ובו מסך קטן שעליו מוצג הסטטוס של החולה- אם הוא כבר בניתוח, אם הוא בהתאוששות, דברים כאלה. נורא קשה להבין מי זה מי על גבי הלוח. רושמים שתי אותיות ראשונות של שם משפחה ושם פרטי, וארבע ספרות אחרונות של תעודת הזהות. אבל מתחת ללוח, בגודל גדול יותר מהמסך עצמו, יש מודעת ענק לחברה שאליה ניתן לשלוח מסרון, ולקבל בתמורה את מצב החולה בכל רגע נתון. בעלות של שקל אחד. נפלא, לא?

פעם שלישית. תסלחו לי, אני צריך ללכת לאיקאה.

איך זה קרה לי, קיבינמט?

פשוט מאוד, טמבל. התבלבלת בכיוון. אתה רואה את השלט הגדול הזה "היסטוריה"? מדינה ואזרחים זה בכיוון ההוא. אתה צריך ללכת לשלט ההוא- "עתיד". הפאקצה החביבה הזאת תסביר לך.

שיעור אזרחות מקוצר ומעודכן לקראת שנת הלימודים הבאה

פעם, לפני המון המון שנים, בערך עשר, היה הייתה כאן מדינה. ובמדינה חיו אזרחים. כל האזרחים הסכימו ביניהם להתאגד ביחד, לשלם מיסים, לשרת בצבא ולהתנהג יפה, ובתמורה המדינה תדאג להם. המדינה היתה אמורה להתייחס אל כולם בצורה שווה, ולדאוג שבגדול יהיה בסדר. אתה יודע מה זה בסדר, לא? שמישהו יאכוף את החוק, שאם לא תהיה לך עבודה מישהו יעזור לך, שאם תהיה חולה מישהו יטפל בך, שמישהו ידאג לילדים לחינוך טוב… כאלה מין.

אבל זה היה פעם. לא מגניב בכלל. כאילו, פעם אנשים סתם חיו. היה להם בטח נורא משעמם. הם האמינו בכל מיני סיפורים על להתנדב, ולעשות צבא ומילואים, ולשלם מיסים וכאלה. אפילו היה איזה אמריקאי שאמר פעם "אל תשאל מה המדינה שלך יכולה לעשות למענך, אלא מה אתה יכול לעשות למען המדינה", מה שמראה שבתקופה ההיא פשוט לא הייתה להם תודעת שירות מפותחת. אבל גם לא היה להם "הישרדות", ו"כוכב נולד", ו"האח הגדול". גם האמנות היתה נורא לא מפותחת.

אז היום יש משהו חדש. ברוכים הבאים למדינת ישראל 2.0: חבילת השירותים והאפליקציות שתמיד רצית! כבר אין כאן אזרחים. יש צרכנים. פעם חשבו שאנשים שווים זה לזה, אבל המדע המודרני התקדם נורא והיום אנחנו יודעים שזה לא נכון. יש משהו מאוד מאוד חשוב שמבחין ביניהם: כסף! רוצה דברים? בטח- אם אתה יכול לשלם עליהם. הכול היום זה צרכנים. פעם אנשים הקשיבו למוזיקה, הסתכלו על תמונות, שתו מים, דיברו בטלפון. היום זה הרבה יותר מעודכן- הכול צרכנים: צרכני מוזיקה, צרכני אמנות, צרכני מים, צרכני תקשורת.

וגם, המדינה זה לא בדיוק מדינה. זה בעצם ארגון כלכלי. כי אם יש כל כך הרבה צרכנים צריך שיהיו יצרני מים, יצרני בטחון, יצרני חינוך וכל זה. בכלל, השם הזה של "מדינת ישראל" זה מה זה פאסה. בואו נעשה קמפיין, וניתן לכולם חוויית מותג אחרת לגמרי. נקרא לזה "איזראל אינקורפורייטד", ונעשה לוגו יפה באותיות באנגלית, ממש כמו שבזק עשו. הרבה יותר קונסיומר אוריינטד. תמיד אמרנו שכל הבעיות שלנו בעולם זה רק עניין של הסברה.

אז איפה היינו? אה, כן. הפרטה. אז "איזראל אינקורפורייטד", כמו כל חברה, רוצה לעשות כסף. ויש לה המון נכסים ועניינים, והיא יכולה למכור אותם ולעשות מכה, או אקזיט בעברית. לספק מים לכולם? דאגה לחלשים? חינוך? בטחון? משטרה? בתי כלא? שטחים ירוקים? חופים? מ-ל-א נכסים שאפשר להפוך להון זמין.

האזרחים לא שודרגו רק בקטע של צרכן. עכשיו- כל אחד מהם הוא גם יצרן. אבל המילים צרכן ויצרן לא כל כך קשורות כאן. יותר מתאים קונה ומוכר. כל אחד מאתנו הפך גם למוכר או משווק של משהו. כי מה שאתה מוכר קודם כל זה את המוצר החשוב ביותר: את עצמך. פעם היה מלא דיבור על להיות ביחד עם אנשים אחרים ולחיות ביחד וכאלה. זה אפילו היה מותג ייחודי לישראל, אבל זה לא עבד. היום זה יותר בקטע של להתחבר לעצמך ולהוציא את הייחודיות שלך. נניח, הייחודיות שלי זה שאני מאותגרת שכלית, אבל היום זה הרבה יותר פופולרי משהיה בעבר. היום יש הרבה יותר סובלנות לזה.

ולסיכום

וואלה. תודה לך. סידרת לי את הראש. יש אזרחות פלטיניום? אני רוצה לשדרג, אחרת אני עובר למתחרים.

זה מגיע משני כיוונים, מנוגדים לכאורה.

בצד האחד עומדים הורי ההיי טק \ מנהלי קרנות הון סיכון \ עורכי דין תאגידיים (הקף בעיגול את ההורה האהוב עליך) שדוחקים את הילד לבחור בקריירה שלו. אין זמן לבזבז. צריך להתחיל עכשיו לבחור נתיב ולהתמקצע בו. לא כל כך משנה מה. העיקר להתחיל. לימודי משפטים באוניברסיטה, להוציא אלבום ראשון בגיל 15, ללמוד תכנות כדי ללכת לממר"ם ולפתוח סטרטאפ… מה שלא יהיה.

בצד השני עומדים דווקא המתנגדים לאפיק הזה, אלו שרוצים שהילדים יחיו קצת את הילדות שלהם לפני שיהפכו להיות מבוגרים יעילים, יצרניים וצרכניים. אבל גם הם דוחקים בילדים ללכת לאלפי חוגים מסיבה אחרת: אם נשאיר את הילדים לבדם, יבואו לבקר אותם הטלויזיה, המחשב, הפלייסטישן, האקס בוקס והופ קטנטנים, ובפעם הבאה שנראה אותם הם יהיו בטטות כורסא רפות שכל. כך שהחברה האלה מצדדים בטונות של שיעורי בית, חוגים מפתחים רגשית וחברתית, ולהעסיק את הילד כמה שיותר כדי שלא ישקע בהבלי התרבות של תקופתנו.

שניהם מייצגים את רוחם של "האדונים האפורים". אין זמן. אין מקום לאפשר לילדים להיות לעצמם, לעשות דברים "לא מועילים", לשחק בלי לחשוב אילו מיומנויות מוטוריות \ רגשיות \ סוציו-דרמטיות זה מפתח.  עולם המבוגרים לא סומך על עולם הילדות שיוכל להיות כר אמיתי לצמיחה. במובנים מסוימים בצדק, בעיקר מכיוון שעולם המבוגרים דרס את עולם הילדות. הכל תכליתי, מכוון מטרה.

הנזק בילדות ברור. הנזק בגיל ההתבגרות מעט פחות ברור. אחד מהדברים שמתפתחים בגיל ההתבגרות היא היכולת לאהוב. במובן הפיזי ביותר מדובר על ההתבגרות המינית, כמובן, אבל במובנים רחבים יותר מדובר על יכולת אמיתית לאהוב בן זוג, לאהוב אנשים ולאהוב את העולם. לאהוב זה משהו מאוד לא תכליתי, מאוד לא פרקטי, מאוד לא מכוון מטרה. אי אפשר לבחון עליו, אי אפשר לכמת אותו, אי אפשר לעשות בו בגרות. אבל דווקא שם נמצאת הבגרות האנושית- ביכולת לאהוב.

ואת זה, בתחושה שלי, עולם המבוגרים גונב מבני הנוער.

הרי ברור לכל מי שרואה את הסרט שסדום היא אנחנו. אבל כאן טמונה הבעיה. יוצרי הסרט לא יכלו להשאיר את הצופים בהרגשה "לא נעימה". שמשהו כאן לא בסדר, חס וחלילה. שכל מה שנאמר בסרט היה, אולי, בצורה מסוימת, לא יותר מדי בוטה, חס וחלילה, ברמיזה קלילה, קצת נכון. לכן היה חשוב מאוד להוציא את הצופים בתחושה שהכול בסדר ולאשש מחדש את המקום של הצופה. להגיד לו שהוא בסדר, שהעולם בסדר, שהכול בסדר. אל תחששו חברה- יום הדין זאת סתם עבודה בעיניים של אלוהים, לוט הוא בעצם נהנתן לא מוסרי כמו כולנו, ואלוהים הוא בסך הכול חזיר קפטליסטי תאב כסף, כמו כולנו.

סאטירה אמיתית משאירה אותך עם טעם חמצמץ בפה. זה מה שיפה בה. בזכות ההומור משהו בנו נפתח כלפי המסר שלה, ולכן אנחנו יוצאים מסאטירה נשכנית עם תחושה מסוימת של אי נוחות. היא יכולה, שומו שמיים, אפילו לעורר אותנו. ואפילו את זה לא רצו לגרום לנו יוצרי הסרט. תמשיכו לקנות, חברה. הכול בסדר!

מה שגורם לי לחשוב בצער על דברי ההבל של חברי הכנסת שרוצים להחתים במאים על הצהרות נאמנות למדינה. אל תדאגו. לא צריך להחתים אף אחד. גם מי שאמור לעורר אותנו הלך לישון.

היה יפה לראות את הסיום המרגיע של הסרט לצלילי השיר "באנו לעשות שמח", שגם הוא, כמו הסרט, אומר לנו לחזור לסדום. אנחנו? אנחנו רק באנו לעשות קצת שמח.

פעם פעם, לפני שנים רבות, ביער פורומים רחוק מאוד, גרה לה קהילת אמני לחימה בשקט בשקט בפורום אליטיסטי ומכובד אי שם מעבר להרי IOL זכר צדיק לברכה השם יקום דמו. יום אחד מת מלך הIOL ובנו הנסיך הרשע ירש אותו. בנו הכריז על כריתת יער הפורומים כדי לבנות את מגדלי אקירוב.

בצר להם פנתה הקהילה למקום אחר. הם נדדו ונדדו עד שהגיעו לפרדסים של תפוז. שם מצאו קהילת אמני לחימה שהורכבה רובה ככולה משלושה ילדים מתלהבים בני 16 ובחור משונה אחד בשם בן טל שחר  (אין מצב שזה השם האמיתי שלו, נכון?), מתלהב לא פחות.

ראו בני הקהילה כי טוב, וביקשו לחנות בתפוז. חנו להם והמשיכו בדיוניהם מטרם תקופת אקירוב. שלושת הילדים בני ה-16 גורשו על ידי בני הקהילה מכיוון שלא ידעו לכתוב ולא גילו כבוד כלפי המסורות העתיקות של הלחימה (שכוללות: לדבר חלש; לכבד את המאסטר על ידי קידה ותה; להביא תעודות שאמנות הלחימה שלך אכן שימשה את לוחמי הפוקימון האיומים ביפן של המאה ה-16). אך תושב אחד התעקש להישאר. כן כן. אותו בחור בעל שם בלתי אפשרי (אין מצב שזה השם האמיתי שלו, נכון?).
לוחמי המקלדת הוותיקים מIOL לא וויתרו, והחליטו לבדוק את אותו בן טל שחר בדרך הישנה והטובה: לבוא אל הדוג'ו שלו ולקרוא עליו תגר בקרב לחיים ולמוות. מכיוון שהיה קשה לבוא לדוג'ו שלו כי אין לו דוג'ו (כבר עלבון למסורת לוחמי הפוקימון, שעוד מיפן מתאמנים יחפים עם פיג'מות מפוספסות באולם ממוזג ועל גבי מזרני עמינח) ומכיוון שהיה קשה לקרוא עליו תגר בקרב (כי בינינו, אנחנו כבר לא כל כך צעירים, והאימונים האלה די גמרו לנו על הגב, ובכלל, חיכיתי שהוא יתקוף אותי קודם כי בסגנון שלי יש רק הגנות ומשתמשים בכוח של היריב) הם החליטו להילחם בו בדרך המקובלת: קרב מקלדות.

הם המטירו עליו שאלות שפתחו דיונים ארוכי זקן והבהרות. והוא אכן לא היה כל כך מובן, אבל ללא ספק נחוש. תשובותיו היו לא מקובלות והוכיחו מעל לכל ספק שלא רק שהוא סתם פרחח קונג פו שבכלל לא יודע להילחם ברחוב, ובטח שלא ברחוב אבן גבירול, שזה איפה שאנחנו נלחמים כל ראשון וחמישי, אלא הוא גם נטול כל כבוד למסורת, נסורת וישורת. קאטות? לא הכי חשוב בעולם (עלבון למאסטר מפאנגימום!). גלגולים? אפשר גם על בטון (חוצפן! הכיצד לא על מזרן?) וגם במדרגות (הוא מטורף! נטול כל סף!). מה אתה בעצם מלמד? איך לרכוש כל יכולת (שטויות! הרי זאת סתם תרנגולת!) וללמוד איך ללמוד וללמד (טיפש! מאזדה לנטיס כבר יש?)
ואני, לוחם מקלדת ציני ולא תמים בכלל, קראתי את תשובותיו והתפלאתי מתו לתו. הרי… איוולת גמורה. אך יש מאחוריה מחשבה. ולפתע הרגשתי שגם אם אני לא מבין, יש משהו במה שאומר הבחור עם השם המשונה (אין מצב שזה השם האמיתי שלו, נכון?) ושיש הגיון מסוים, גם אם מאוד שונה משלי, בטרוף שלו.
ואמרתי לעצמי… יום אחד אני אלמד אצלו.

ובדרך עברתי כל מיני ירקות. חלק אמרו לי רק תעשה את הפורם ותדע ללכת מכות. חלק אמרו לי תלך הרבה מכות אבל רק ככה וככה. חלק אמרו לי, אנחנו שיטה סודית מתקופת משה רבנו, ולימדו אותי איך לקשור בן אדם עם חבל ומסקינג טייפ (כי זה מה שכנראה היה למשה רבנו בתיק).

ואז הגעתי לשיעור ניסיון אצל בן טל שחר  (אין מצב שזה השם האמיתי שלו, נכון?). ולמרות שהשיעור היה הסטנדרטי ביותר שאי פעם פגשתי, אפילו משעמם, שלא לומר לא מגניב בעליל, כי אני כבר יודע לבעוט ולהפיל ולהתאבק ואני הכי ריאלי וכבר נלחמתי ברחוב (לא אבן גבירול אמנם, אבל ביהודה המכבי שזה קרוב ויש שם קפה טוב לאללה)…

נשארתי.

וזה לא היה בגלל ההיסטוריה המסועפת. את זה כבר מכרו לי מכאן ועד לחדרה- מאסטרים כאלה ואחרים, שעשו ככה וככה, ונלחמו ככה וככה, וככה המציאו את קאטת הככה וככה, ובכלל ככה וככה, ובגלל שככה וככה אז אנחנו עושים היום ככה וככה. ולא רק מכרו גם אני קניתי, הרבה ובמשקל. נזירים לוחמים, ומאסטרים על גבי הרים רחוקים ומושלגים, והארה בשקל תשעים ותשע. וקניתי גם אלופי עולם בקרבות הכי הכי כאסח בלי חוקים אני מדבר איתך זה הכי תכל'ס לרחוב שיש עזוב אותך בוא ננגב חומוס. ולפעמים גיליתי, כשחזרתי הבייתה מהמכולת ופתחתי את השקית, שלא תמיד היה הר, ושהנזירים לפעמים שתו יין פה ושם, ושהכי תכל'ס לרחוב לא מנגב חומוס אלא את הראש שלי במזרן העמינח היוקרתי (חלאס, לא חבל?), וזה שמדבר הרבה על להשתמש בכוחו של היריב מתעצבן אם אתה מתנגד כי זה לא לפי הטכניקה ומה אתה עושה לי צרות בכלל כי הגעתי להארה לא אני לא מתעצבן בכלל זה פשוט כדי להראות לך איפה אתה טועה.

וזה גם לא היה בגלל הערצתי הבלתי מסוייגת לבן טל שחר (אין מצב שזה השם האמיתי שלו, נכון?). האמת, יש אנשים אחרים שאני מעדיף להעריץ בזמני הפנוי. ושלא תחשבו שלא הערצתי. הערצתי מורים כמו שילדה בת 16 מעריצה את ריאנה או נינט (לפני התקליט האחרון). את הנזיר המואר ששולט בגופו באופן מושלם, ואת הסמוראי הזקן שלא רק עושה קאטות אלא גם נלחם חזור ולחום ברחובות תאילנד האלימים, ואת ח., או סגן אלוף ח. בשבילך שפוך 20 כשאתה מדבר עליו, שנפצע חמש פעמים במלחמות ישראל ויודע להרוג מישהו רק בצעקה.

זה היה בגלל שהרגשתי שאני לומד משהו אמיתי. נרחב בטירוף. עמוק. שונה ממה שהורגלתי אליו.

אז תכל'ס, בשבילי כל היתר זה אקסטרה. וזה לא שאני לא מעריך היסטוריה- אומר לך את זה מישהו שלמד היסטוריה (ולא סתם היסטוריה, אלא כזאת שעושים ברחוב, יעני תואר שני וכאלה, הכי הכי תכל'ס פרקטי לפנים) ואפילו מעריך ונהנה מההתעסקות הזאת. וכמישהו שלמד אני יודע גם כמה המציאות ההיסטורית שנויה במחלוקת, פעמים רבות על עובדות פשוטות למדי. כולם מסכימים על משהו, ופתאום אתה בודק קצת ואופס… לא בדיוק נכון.

אתה מעלה שאלות מצויינות בנוגע להיסטוריה של השיטה. זה אחלה. זה גם יכול לעזור להבין דברים מסויימים בה. אבל עבורי, לפחות, זה בוודאי לא העיקר (לפחות לא כרגע). באמת, מצידי זה בסדר גם שבן טל שחר (אין מצב שזה השם האמיתי שלו, נכון?) המציא את השיטה.

בעבר הדברים היו איטיים יותר. שמעתי דוגמא טובה לכך מפי חבר טוב, עורך דין במקצועו. כשהוא החל את ההתמחות שלו, טרום עידן הפקסים והמיילים, העניינים נראו בערך כך. לקוח היה שולח פנייה אל המשרד. כותב מכתב, כמובן, שהיה מגיע כשבוע לאחר מועד כתיבתו. עורך הדין היה מקבל את המכתב וקורא אותו. אחר כך הוא היה מכתיב מכתב תשובה למזכירה, שרשמה את דבריו בקצרנות. לאחר מכן הוא היה עובר על כתב היד, כדי לאשר את הניסוח באופן סופי. המזכירה הייתה מעבירה את כתב היד לקלדנית, שהייתה מקלידה אותו על גבי מכונת כתיבה. לאחר מכן היה עורך הדין שוב עובר על המכתב המודפס. אחר כך, המזכירה הייתה לוקחת את המכתב לדואר, מביילת אותו ושולחת אותו ליעדו. כל התהליך עד למשלוח היה לוקח כמה ימים. אם תוסיפו את זמן ההגעה של המכתב ליעדו, כשבוע, יוצא שכל התהליך של קשר בין עורך דין ללקוח היה לוקח בין עשרה ימים לשבועיים.

היום, כמובן, הסיפור שונה. ידידי סיפר לי שהוא קיבל מכתב בקשה כלשהו מלקוח במייל. לאחר שעתיים הוא קיבל מהמזכירה של אותו לקוח מייל נוסף, שכותרתו היא אך ורק "?"- סימן שאלה, שבעצם אומר "נו, למה עדיין לא קיבלתי מכתב תגובה?". מפאת הנימוס לא אפרט מה היה מכתב התגובה של ידידי.

היה אפשר לחשוב שבקצב כל כך איטי, וודאי היו צריכים לעבוד הרבה יותר כדי להספיק דברים, נכון? ממש לא! על הדרך, היה זמן לאנשים לשלאף שטונדה בין שתיים לארבע. הרי זאת הסיבה שעד היום כותבים במגרשי משחקים שאסור לשחק בחוץ בין שתיים לארבע. מצחיק, לא?

זמן זבל

אבל הרי מוכרים לנו שקדמה טכנולוגית תפחית את שעות העבודה שלנו. נשמע הגיוני. הרי בתנאים של היום אנחנו יכולים לחסוך עבודה של שלושה אנשים לפחות במשך שבועיים בהתכתבות מיילים קצרה ותכליתית שלא תיקח יותר מכמה שעות. אנחנו יודעים שהמציאות היא אחרת. אנחנו יודעים שהמציאות היא שאנחנו חיים בעולם אסמטי, שבו אין זמן לנשום עקב הקצב המהיר של הדברים. ולא רק זה, אלא שנדמה לנו שהעבודה רק הולכת ומתרבה במקום ללכת ולפחות. במקום זמן פנוי קיבלנו יותר עבודה. איך זה קורה? מה השתבש?

שמעתי לכך לא מעט הסברים, ואני לא רוצה לחזור עליהם כאן. אבל עלה בראשי הסבר נוסף. בבסיס, ההסבר הזה אומר שהתהליך המקוצר יותר, המודרני והמתקדם טכנולוגית, בעצם יוצר הרבה זבל על הדרך. והזבל הזה יוצר הרבה מאוד עבודה נוספת, הסחות דעת והתעסקויות מיותרות. או במילים אחרות- מעין זיהום מנטלי.

קחו לדוגמא את התהליך שתיארתי קודם לכן. התהליך הישן מכיל בתוכו בדיקת איכות חוזרת ונשנית, ברמות שונות. זה די ברור, מכיוון שבהתנהלות איטית דרך הדואר, אוי ואבוי אם ייצא מכתב רשמי שיהיה מנוסח בצורה עילגת או יפספס נקודות חשובות בטיעון. אובדן הזמן והמשמעות לגבי הלקוח יהיו מאוד מאוד חמורים. לעומת זאת, הפורמט הדיגיטלי המתקדם הוא זול-  זול מבחינת כסף, זמן וכמות האנשים שמעורבת בו. העלות של נזק פוטנציאלי מאוד ירדה, מכיוון שגם אם נפלה שגיאה במכתב, תמיד קל מאוד לתקן אותו- גם האנשים וגם החומר עצמו זמינים. אפילו דקה לפני פגישה מכרעת, הלקוח או עורך הדין יכולים לשלוח SMS שיאמר: "תיקנתי עוד כמה דברים קטנים. בהצלחה בפגישה!". לכן כמות השינויים, ההתחרטויות, המחשבות מחדש, כמו גם כמות השגיאות שנופלות באותו מסמך, היא גדולה הרבה יותר מבעבר. בגלל שייצור המסמך הוא זול, פוטנציאל כמות הטעויות בו גדולה יותר. לכן פוטנציאלית כל תהליך שכזה יכלול זמן רב של התעסקות לא בתהליך הייצור עצמו אלא בתהליך התיקון של המוצר הסופי. זהו זמן הזבל.

דוגמא נוספת. גיסי הוא שדרן רדיו. חלק ניכר מהפרנסה שלו מגיע מהקלטות לפרסומות. מכיוון שהוא טכנופוב במובנים מסוימים הוא עדיין עובד "אולד סקול". משרד הפרסום מתאם איתו זמן להקלטה, והוא צריך לנסוע לאולפן כדי להקליט את הפרסומת. הבזבוז כאן ברור. הוא עצמו צריך לתאם זמן ביומן, מה שמגביל את סדר היום שלו. הוא מבזבז דלק, זמן וכסף על נסיעה, עמידה בפקקים וחיפוש חנייה. לפעמים הוא נוסע שעה כדי להקליט שתי דקות. בנוסף על כך, ההקלטה באולפן מחייבת שריון של זמן האולפן, כולל טכנאים ונציגים מטעם משרד הפרסום- כלומר עלות נוספת של זמן וכסף עבור המעסיקים שלו.

אבל אנחנו בעידן הדיגיטלי, לא? בהחלט! רוב הקריינים בליגה שלו עובדים מהבית. לעזאזל, חלקם אפילו מקליטים פרסומת כשהם נוסעים באוטו! מיקרופון טוב, מחשב נייד, תוכנה, חשבון ג'ימייל לאחסון הקבצים- וסגרנו עניין. הוא סיפר לי על קריין עמית שנסע לאשראם בהודו. באמצע המדיטציה הוא מקבל טלפון מהארץ, פורש לרגע הצידה, מוציא לפטופ ומיקרופון, מקליט את הפרסומת, וחוזר למדיטציה. הרוויח עוד שבועיים בהודו.

אבל גם כאן יש מחיר-  בזבל, בחוסר הדיוק. אם גיסי צריך לעשות תיקונים בהקלטה אחת מתוך חמש, אחרים צריכים לעשות תיקונים בהקלטה אחת מתוך שתיים. הוא הרבה יותר מדויק, ולא רק בגלל המקצועיות שלו. הוא מגיע לאולפן, פוגש את האנשים שהזמינו את העבודה, עושה תהליך עם הפרסומת עצמה, ומסוגל להתאים את עצמו בדיוק לצרכים של ההפקה הספציפית. בנוסף על כך, הוא עולה כסף. המחיר על חוסר דיוק כשמעסיקים אותו הוא גדול. לכן אנשים מגיעים מוכנים יותר. מתאמים דברים ביתר קפידה. עומדים על מה שצריך לדרוש עד הסוף ולא מוותרים. כי אם אתה עובד מהבית אתה נגיש. תמיד אפשר לבקש ממך לקפוץ שניה ולעשות כמה תיקונים. תהליך העבודה הופך לזול, מבחינת הגישה של האנשים שמתשתתפים בו, וגם המוצר הסופי הוא זול- מבחינת איכותו.

דוגמא אחרונה, מתחום התכנות. בעבר הריצו משחקים על מחשבים של 64K. שישים – וארבע – פאקינג – קיי! לא מגהבייט, לא ג'יגהבייט, פאקינג קיי! עכשיו, כשיש לך כל כך מעט זכרון פנוי, אתה צריך להיות מאוד מאוד יעיל בתכנות שלך. לכתוב תהליכים יעילים ככל האפשר, לשחרר זכרון כמה שיותר מהר, לבזבז כמה שפחות זמן על המהדר ולכתוב דברים כמה שיותר ישר לתוך החומרה. היום משחק שמכבד את עצמו מתחיל בארבעה ג'יגהבייט, ויש משחקים ששוקלים גם פי שניים. הזכרון זול, ולכן משחק שכזה יכיל הרבה מאוד חלקים לא רלוונטיים בקוד. לא משתלם לעבוד מדוייק ועדיף לעבוד בערך, כי בערך זה מספיק טוב. וכך זכל משחק ממוצע בימינו, יש מן הסתם עשרות מגהבייטים של זבל- קוד כתוב ותהליכים שרצים ומבזבזים משאבי מחשב בצורה לא יעילה.

הזבל והזיהום הסביבתי הוא חלק מהמחיר שאנחנו משלמים עבור הקדמה הטכנולוגית של מוצרי צריכה זולים וגרועים. הזבל, הבזבוז והזיהום המנטלי הוא חלק מהמחיר שאנחנו משלמים עבור הקדמה הטכנולוגית בתחום העבודה.

פנטזיה ראשונה

זה יהיה בלילה. הרכבים ייסעו על איילון, יעצרו בצד, יורידו את האנשים וימשיכו הלאה. כולם ייראו אותו דבר- ג'ינס, קפוצ'ון שחור וכובע. מטעני חבלה צבאיים, נפצים, חוט חשמל ארוך מאוד, וקופסת הפעלה.

קבוצה לכל שלט. הם כבר בדקו את השלטים כמה לילות לפני כן. השלט יצוק בתוך הבטון, ונשען על מסגרת פלדה חזקה למדי, עם עמוד רציני בצד. אחד יחבר את מטען החבלה לאותו עמוד, קרוב לבסיס של השלט, בצד הרחוק מהכביש. אחר כך יחברו את הנפץ, ואותו לכבל החשמלי. הכבל רץ דרך כל המטענים, עד למפעיל הראשי, שימוקם בשדות של הכפר הירוק.

אחרי החיבור, כולם מתפנים רגלית בחזרה למכוניות שמחכות במיקום אחר. שלוש דקות לכל העניין. כולם חוץ מהמפעיל. כשכולם יתפנו הוא יחבר את קופסת ההפעלה. ואז ילחץ על המתג. ולמרות הפיתוי, הוא יתחיל לרוץ כמו מטורף לרכב המילוט.

בום, בום, בום… השלטים יתמוטטו, לכל אורך איילון. מהכפר הירוק עד ללה גארדיה. כמו אבני דומינו ענקיות. הפיצוצים לא יהיו בדיוק באותו זמן, אבל זה יהיה מרשים מספיק. מכוניות עוצרות. נהגים יוצאים. ניידות. אולי אפילו פקק בשתיים בלילה.

פנטזיה שניה

זה יהיה ביום. יום אחד. לאו דווקא יום מיוחד. ביחד עם מתיחות עם איראן, או משבר בעזה, או אולי מזג אוויר חם במיוחד.

הוא יהיה פוליטיקאי. ראש עיר, או אולי שר לענייני משהו. הוא יסביר שמדובר בצעד חשוב למען העיר. רווחת התושבים. כלכלית. עידוד הצריכה. תקדים עולמי, או אולי כבר עשו את בהרבה מקומות אחרים. ואחריו יבוא הבעלים של החברה. והוא ידבר על העלויות. ועל התרומה של החברה שלו לעניים ולעמותות נכים ולצה"ל. ועל כך שהעולם מתקדם, ובעצם אלו החיים שלנו כל היום. מול מסכים. זה פשוט גדול יותר. אז למה לא.

זה יופיע בתקשורת, כמובן. אני אקשיב לזה ברדיו ואצקצק בשפתיי. אגיד "איך זה יכול להיות?" ו"לאן הגענו?" ו"אולי נעבור צפונה?"

אבל פועלים יתחילו לעבוד. על כל הצומת שמובילה לבית שלי ירכיבו חופת ענק. בהתחלה יסודות. עמוקים, עמוקים, כמובן. בטון ופלדה, מותק, בטון ופלדה. מבנה יפהפה מבחינה הנדסית. אתם יודעים מה זאת חופה של קילומטר רבוע מעל צומת ראשי? מדהים. איזו קלילות וגמישות. ובין מוטות הפלדה במבנה הגאודזי היפהפה הזה ימתחו רשתות פלסמה מיוחדות. זה ייקח זמן, אבל לא יותר מדי. פחות מהזמן שחופרים באבן גבירול, זה בטוח. הפרטה, מותק, הפרטה.

כשיפעילו את המתקן אי אפשר יהיה לראות שמיים. או בניינים. או משהו מעל לאופק. הכול יהיה מסך הולוגרפי ענקי שישדר פרסומות והודעות לציבור (לטובת העירייה, כמובן), 24 שעות. במקרי חירום היא גם תשדר הודעות של דובר צה"ל, ובימי זיכרון יקרינו עליה תמונות נופלים ושירים עצובים. אחריות חברתית. לא סתם.

אחרי הכיפה הראשונה יתחילו לבנות עוד ועוד מתקנים שכאלו. כיפות, מנהרות, רשתות פלסמה שיימתחו לאורך כבישים ראשיים. וכשהבן שלי ואני ניסע במכונית נראה איזה עץ או פיסת שמיים בלי פרסומת. והוא ישאל אותי "אבא, תגיד, פעם כל הנוף שלכם היה כל כך משעמם?"

ומכאן אני יכול לגלות על עצמי לא מעט דברים. אני יכול ללמוד מה מעצבן אותי- זה ברור. הנחות יסוד שבהן אני מחזיק- זה גם ברור. אבל משהו שמעניין לא פחות זה אולי לגלות את הצורך שלי עצמי בדרמה, באקשן. להוכיח לאחר שהוא טועה ואני צודק. להכניס לו. אם לא היה את הצורך הזה, הרי לא הייתי מגיב לו, או שפשוט הייתי שולח לו פרח וחיבוק כתגובה.

וחשבתי על זה שגם בתוכי יש טרולים שכאלה, שקופצים בכל פעם. הם רוצים רק תשומת לב, דרמה ואקשן. אין להם עניין אמיתי שאני אתפתח ואתקדם, למרות שהם יוצרים הרבה רעש וצלצולים כאילו שזה המצב. מין התנהגויות אוטומטיות שכאלו שקופצות ללא תכלית, מעצבנות ותוקעות את המערכת שלי. ואז אני כועס על עצמי, יוצר תגובות פנימיות, סרטים, והופ… יש שרשורפלצת על "למה הוא עשה לי ככה?" ועל "למה תמיד היא מעירה על זה כשבעצם היא בעצמה לא…". לא רק שהם לא מקדמים אותי, הם יוצרים בי תחושת התקדמות, בזמן שאני דורך במקום. לפעמים כשמגלים אותם יש תחושה של "רגע. אני לכוד בתוך הויכוח הפנימי הזה כבר שנים. אולי זה לא הכיוון בכלל?"

וואללה. כשהם בפנים קשה לגלות אותם. את הממזרים שרוצים לייצר רק אקשן ודרמה חסרי תועלת בחיים שלי.

אנחנו חיים בעידן המידע. או לפחות ככה מספרים לנו. היום יש שפע באוכל, רובו לא בריא. ובדיוק כמו באוכל, כמו שיש ג'אנק פוד יש גם ג'אנק פורמיישן (המצאה שלי)- מידע זבל. זה ממש דומה לג'אנק פוד. לפני זה מאוד מתחשק לך לאכול את ההמבורגר והצ'יפס. אחר כך אתה מרגיש שבא לך להקיא. לפני כן נדמה לך שאתה צריך להתעדכן, לראות, לקרוא, ואחר כך אתה אומר לעצמך: "על זה בזבזתי שעתיים מהחיים שלי?"

בעבר אנשים היו יכולים למות מרעב. בחברה המערבית של ימינו זה לא קורה. לא תמות מרעב, אבל תמות מעודף כולסטרול ומחלות לב שמביא הג'אנק פוד ועודף האכילה. בדיוק באותו האופן, העניין היום הוא לא בלהשיג מידע, אלא לסנן ולהגביל את המידע. כן, חברים. זמן לדיאטה- דיאטת מידע.

יש כל מיני מוצרי מידע על המדפים. רובם ג'אנק, או לפחות טעון בדיקה.רוב הסיכויים הם שאתה לא באמת זקוק למידע הזה כרגע. אם אני רוצה, מין הסתם אוכל לברר תוך שעה כמעט כל פריט מידע שאני רוצה. אם הפריט מעט איזוטרי יותר- שלוש שעות. ואם לא אצליח לקבל את המידע באינטרנט, אני אצליח להשיג שלושה מספרי טלפון של אנשים מומלצים שכן יכולים לתת לי את המידע. אתם יודעים שזה נכון.

עכשיו, אין בעיה עם המידע הזה כשלעצמו. לעיתים הוא טוב ומועיל. אבל כשאנחנו מתחילים לשוטט באינטרנט ללא מטרה, אנחנו סתם מאכילים את עצמנו בג'אנקפורמיישן. והעולם סביבנו מלא במקורות מידע שמתחרים על תשומת הלב שלנו, ורק מחכים כדי לשתות לנו את הזמן ואת הריכוז ותשומת הלב שלנו.

הנה כמה מוצרי ג'אנקפורמיישן נפוצים:

1. מהדורת החדשות- פשוט רעל. לא לגעת. חבורת אנשים ששמחה לעדכן אותך בכל מה שרע בעולם. כבר מזמן שמשדרים רצח בשידור ישיר, מתארים מעשי אונס בפרוטרוט, ומספרים על כל מיני איומים וסיפורי הפחדות. בימינו החדשות הם פורנוגרפיה ולא מידע.

3. טלוויזיה- רצוי להגביל את עצמך לזמן מסוים של בהייה במסך כל יום. הטלוויזיה פשוט מספקת מפלט מהחיים. זה בסדר לנוח קצת מול הטלויזיה, אבל תמיד יש אפשרות לחיות. לך תחיה קצת במקום.

4. פורנו- נו, לא צריך להכביר מילים. גנב זמן שחבל על הזמן.

5. פורומים, בלוגים, פייסבוק ודומיו.- מעניין, מעניין, אבל לא באמת. מה כבר חדש?להתייחס אל זה כמו אל סדרות טלוויזיה- זמן מנוחה ורגיעה. הבעיה היא שזה גוזל יותר זמן, בדרך כלל.

6. אימייל- אנשים מבזבזים זמן על השטות הזאת שזה לא ייאמן. לחתוך ולבדוק פעם, פעמיים ביום.

7. ספרי עיון-  אם זה רלוונטי, תקרא. אם לא- אפשר לקרוא עד מחרתיים. אתה תמיד יכול להגיד לעצמך "רק עוד את הספר הזה.." ו"זה יסדר לי את החיים וילמד אותי מלא דברים….". לפעמים זה נכון. לרוב לא. זה פשוט יתווסף למידע שאתה כבר אגרת. השאלה היא לא המידע שיש לך אלא מה אתה עושה איתו. עבור לקרוא ספרות יפה במקום.

בעבר היה חשוב לדעת להשיג אוכל. היום יותר חשוב לדעת לסנן אותו. בעבר היה חשוב לדעת להשיג מידע. היום חשוב יותר לדעת איך להשתמש בו.

או לסיכום:
בימינו צריך לדעת איך לסנן מידע יותר מאשר להכניס אותו פנימה, ואיך להשתמש במידע יותר מאשר לאכסן או להשיג אותו.